מתחשקת - פרקים ראשונים

פרק 1

"כ־שר."

קולה המתנגן של הבלנית מלווה אותי כשאני מוציאה את ראשי מהמים.

"כ־שר."

מי המקווה החמימים סוגרים עליי.

"כ־שר."

הדמעות חונקות את גרוני. סוף־סוף נגמר הסיוט הזה.

אני מנסה להתעלם מהשערות הצפות ומהאריחים השבורים ומטפסת באיטיות במדרגות.

הבלנית צופה בי יוצאת מהמים ומכינה עבורי את חלוק הרחצה הבלוי, "טבלת כדין ואת כשרה וטהורה לבעלך."

בשביל זה אני פה, בשביל להיות כשרה לבעלי. ושאלוקים יעזור לי.

טיפות המים נוטפות מגופי הכבד כשאני מתעטפת בחלוק בזריזות.

עם כיסוי ראש מהודר, איפור מרוח ועיניים עייפות, מושיטה הבלנית יד עמוסה טבעות זהב. "שתזכו לזרע קודש בר־קיימה, לשלום בית, לשפע ולברכת השם יתברך."

אני לוחצת את ידה ולוחשת "תודה." יותר מזה אני לא יכולה להגיד. הדמעות מאיימות לצאת. היא הראשונה שנוגעת בי היום.

"את בחדר שלוש," היא אומרת בלי להביט בי, מסתובבת ומשאירה אותי לבד.

למזלי היא כאן בשעות כאלה, מפעילה את המקווה התורן רק כדי לעזור לנשים חסרות אחריות כמוני לטבול בשעות מאוחרות. אישה נורמלית שיש לה בן זוג נורמלי טובלת בשעות מוקדמות יותר.

אדי הכלור מתערבבים בדמעות החונקות, ובחמישה צעדים מהירים אני חוזרת לחדר. החלוק קצת צפוף עליי כשאני מתיישבת על האסלה, בוהה בקיר ובשלט התלוי עליו, ובו רשימת הדברים שיש לעשות לפני הטבילה, והדמעות פורצות מעיניי.

לא טוב לי. ממש לא טוב לי. קיבלתי היום דוח כשהורדתי את הקטן בגן, היה לי יום עמוס עם תלמידי י"א הלחוצים לקראת הבגרות, ובבית שלי אני לבד. לגמרי לבד.

בשביל מה בכלל אני פה?

לעשות מצווה שאני שונאת?

לשכב עם בעלי המעצבן?

אם הוא היה יודע כמה מתח יש לי בגוף רק מהמחשבה שהוא ייגע בי, שהוא ייכנס אליי. אבל איכשהו, עם כל החוכמה שלו, את כל מה שקשור אליי קשה לו להבין. וכמובן אני נדפקת. אבל מה כבר אפשר לעשות?

נמאס לי ואני עייפה.

אני חייבת חופש מהחיים האלה. מנתי. מעצמי.

פעם הייתי אסתי החמודה, אסתי היפה, היו לי המון חברות. כולם אהבו אותי. היו לי חלומות להגיע רחוק. רציתי להתחתן, פנטזתי על לילות הטבילה המהנים והמחברים בין בני הזוג. והיום אני אמא, מורה או אסתי המכוערת שרק מחכה להגיע למיטה בערב, ועדיף לבד.

אני מתייפחת וגופי מטלטל. מה שלא יוצא מהעיניים יוצא מהאף, וכשאני מחפשת נייר טואלט, אני מבינה שהשתמשתי בריבוע האחרון לפני הטבילה. ממש מתאים למזל שלי היום.

בתמימותי חשבתי שהיום הזה לא יכול להידרדר עוד. אני מקנחת את האף בחלוק. גם ככה צריך לכבס אותו. כואבת לי הבטן, גוש יושב לי על הריאות ומקשה עליי לנשום.

אני קולטת את השעה ונבהלת. תכף חצות. איך הזמן עבר מהר כל כך? שנים אני מדחיקה את העצב והכאב בהצלחה. מה שבר אותי היום? מה גורם לי לבכות ככה?

הכל בגלל נתי. הוא הבטיח לחזור הביתה מוקדם מהעבודה כדי שאוכל ללכת לטבול מוקדם. אבל כרגיל, הבטחות לחוד ומעשים לחוד. בפועל הוא נסחף בעבודה, לא הצליח לצאת וכל התירוצים הרגילים. כשבסופו של דבר הוא הגיע, ברחתי מהבית והשארתי אותו עם הבלגן. שיסדר, מגיע לו. אולי זה ילמד אותו לעמוד בהבטחות שלו.

הלוואי שהייתי יכולה להגיד לו שטהרת המשפחה זו מצווה של שנינו. שציפיתי ממנו שיתגעגע אליי, שירצה להתפנות ולהגיע מוקדם כדי להיות איתי. אבל ברור לי שחבל על הכוחות ועל המאמץ.

הוא לא רוצה להיות איתי.

ואני לא רוצה להיות איתו.

אני מנסה לאסוף את עצמי ואת הדברים שלי. אני פושטת את החלוק, נעמדת מול המראה הגדולה ומסתכלת בהשתקפותי. הגוף כולו נראה עצוב. השדיים הנפולים, סימני המתיחה, הפצעים על הפנים.

טוב, מאוחר. תפסיקי למרוח את הזמן. את חייבת לצאת. אין ברירה.

אני מתלבשת בזריזות, מזל שבשעות האלה אני יכולה ללבוש מכנסי פיג'מה שיחממו אותי בדרך ועליהם חצאית ענקית וקצת מוכתמת. אמא שלי הייתה הורגת אותי אם הייתה רואה אותי ככה. אני עוטפת את השיער בכיסוי הראש בצבעי חום־ורוד, שוטפת פנים ומאפרת את העיניים, מנסה להסתיר את הנפיחות מהבכי. לא מתאים לי שהבלנית תשאל אותי, "למה?" הדאגה שלה לנשים גדולה מהרצון שלה ללכת הביתה, ואני לא יכולה להתעכב יותר.

קר לי. הרוח מקפיאה והגשם מעצבן. אני שונאת לנהוג במזג אוויר כזה, אבל זה חלק מהחיים כשגרים בירושלים. הייתי משלמת הרבה כדי להיות בבית, ועדיף מתחת לפוך עם ספר טוב.

אני נכנסת לרכב וממלמלת, "אלוקים, אתה שומע אותי?" אני נאנחת. "אני יודעת שאתה שומע, אני צריכה עזרה. בבקשה, תעזור לי לשפר את המצב. אין לי מושג איך אבל לך בטח יש תוכנית. ובבקשה בבקשה שנתי יחכה לי במיטה אחרי שהוא סידר את הבית.”

המגבים זזים במהירות, העיניים שלי נעשות כבדות ואני מפהקת בלי סוף. צריך לתקתק את היחסים כדי שאוכל ללכת לישון. אולי הוא בכלל יישן ולא יחכה לי? ככה לא אצטרך להתמודד איתו שוב. כבר היו פעמים כאלה, למרות שלרוב הוא כן נשאר ער בליל המקווה כדי לקיים את המצווה.

הפעם האחרונה הייתה נוראית. הוא רק נגע בי והתחלתי לפהק. לא הצלחתי להשתלט על זה והוא ממש נעלב. "מה, אני עד כדי כך משעמם אותך?" הוא שאל במבט מסכן ובטון שנשמע שהוא ממש פגוע.

אוי, אלוקים, מה הייתי אמורה להגיד? כן? או שאולי הייתי צריכה להגיד לו שיש לו ריח רע מהפה וזה דוחה אותי? וזה עוד אחרי שהוא התקלח.

רמזור לפני הבית. ברכב לידי שני צעירים שמעשנים, שומעים מוזיקת טראנס בקול וחושבים שהעולם שלהם. מעניין אם גם בת הזוג שלהם נגעלת מריח הפה שלהם.

אוף, אני כזאת עלובה. איזו אישה רעה אני. מה יש לי? למה אני לא נהנית איתו? אני יודעת שהוא בסך הכל גבר טוב. הוא איש טוב, אבא טוב ובעל טוב. או לפחות כשהוא איתנו הוא כזה. הוא לא מחסיר ממני ומהילדים כלום. אז מה אני רוצה ממנו, למה אין לי חשק אליו?

המחשבה הזו מלווה אותי כשאני נכנסת לחניה שלנו.

אני פותחת את הדלת והבלגן נשאר במקומו, בדיוק כמו שהשארתי אותו. צלילי השירה של נתי מהמקלחת מלווים במים זורמים. העיקר שלעצמו הוא דואג. במטבח הברז מטפטף על הכלים המלוכלכים שמחכים גם הם לתשומת הלב שלי.

לעזאזל, הוא לא היה יכול לשטוף אותם? זו המשימה היחידה שיש לו בבית. מה הוא עשה בכל הזמן הזה שהייתי במקווה? בטח ישב מול המחשב, זה הרי הדבר היחיד שמעניין אותו.

תפילותיי לא נענו הלילה, או שאולי התפללתי מאוחר מדי. אין מצב שאני נכנסת ככה למיטה.

אני אוספת את המשחקים והצעצועים, מארגנת ומסדרת את הסלון ומחזירה כל דבר למקום, ושדון הזעם שבי מתעורר לחיים, מספר לי שוב כמה נתי לא מתחשב בי ובבית, איך אפילו הלילה, אחרי שבועיים בלי מגע, אני בכלל לא מעניינת אותו. כל כלי שאני שוטפת מגדיל את הסערה, ואני מרגישה שתכף יצא לי עשן מהאוזניים מרוב זעם.

נתי מסיים את המקלחת, יוצא אליי לבוש פיג'מה, מחייך ומתקרב אליי.

"מה עשית עד עכשיו?" אני צורחת עליו בשקט, "אני לא מבינה. לא יכולת להגדיל ראש ולאסוף את המשחקים? לארגן קצת את הבית? אפילו כלים לא שטפת."

החיוך נמחק לו מהפנים, הלחיים שלו שהיו ורודות מהמקלחת מאדימות, והווריד במצח שלו בולט ופועם. אבל אני לא מצליחה לעצור.

"אחרי חצות. לעזאזל, למה אני צריכה לעמוד על הרגליים ולשטוף כלים כשזה הדבר היחיד, היחיד! שסיכמנו שאתה עושה? אתה יודע שזה לילה רגיש אצלי. שאני צריכה שתחזור מוקדם. גם הגעת מאוחר וגם לא שטפת כלים, למה? למה אתה לא עוזר לי?"

"למה את חייבת לעשות דרמה מכל דבר?" הוא מחזיר לי בצעקות.

"אל תצעק," אני לוחשת בקול רם, "שהילדים לא יתעוררו." ושלא ישמעו אותנו רבים.

"את אל תצעקי," הוא לא מוריד את הטון. "את כל פעם מחפשת אותי. הילדים ישנו גם אם יעבור פה טנק."

הוא לוקח כוס מהארון ומוזג לעצמו מים.

"מה את לא מבינה? היה לי יום ארוך וקשה, הייתה תקלה שהייתי חייב לפתור ובגלל זה איחרתי." הוא לוגם בקולניות. "אף אחד לא עושה לך בכוונה. הגעתי מותש והייתי חייב להתקלח ולהירגע. תכננתי לשטוף את הכלים אחרי המקלחת והקדמת אותי."

ברור. "תנמיך את הקול, הילדים." אני מגלגלת את העיניים.

"את יכולה לגלגל עיניים עד מחר." הוא עומד עם הידיים על המותניים ויורד באוקטבה. "אם את בוחרת לשטוף אותם זו בעיה שלך, לא שלי, ואם שטפת אל תבכי לי. אני אמרתי לך שאשטוף כלים ואני אשטוף. מתי בדיוק? זו כבר החלטה שלי."

"תעשה לי טובה, לפחות אל תשקר, בסדר?" נחיריי מתרחבים. אני שוטפת את הכלי האחרון ומנגבת את ידיי.

נתי מסיים את הכוס, מניח אותה על השיש ונאנח ארוכות. "אסתי, אני לא משקר." טון הדיבור שלו מעיד על ייאוש, "נשבע לך שהתכוונתי לשטוף." הוא נאנח שוב, והקול שלו נהיה רך יותר. "את מוכנה להירגע?"

"תן לי רגע," אני מסננת ונכנסת לחדר שלנו. המיטות מחוברות. את זה הוא כן זכר לעשות.

על המיטה שלו יש שמיכה אפורה ואני מתיישבת עליה. החלק ההגיוני שבי נכנס לפעולה. תירגעי, את חייבת להירגע. זה יום המקווה, יום שאת אמורה להיות שמחה בו, שאת צריכה להיות איתו. מחר יש יום ארוך בבית הספר, את חייבת לתפקד. העצבים והכעס לא יעזרו לך עכשיו, אז תנתקי את הרגשות, תעשי מה שצריך לעשות ותלכי לישון. חוץ מזה אולי הוא באמת התכוון לעזור ולא הספיק. קצת עין טובה.

נרגעת? יופי. החיים ממשיכים.

אני נושמת עמוק. יאללה, עוד מטלה אחת קטנה. כאשר אבדתי אבדתי.

הוא מקיש על הדלת בעדינות ועומד בפתח.

"תיכנס, זה בסדר, נרגעתי. סליחה שצעקתי, היה לי יום קשה."

"תקשיבי, נראה לי ששנינו עייפים. בואי נעשה את זה מהר ונלך לישון. נדבר על זה מחר.”

פעם האמנתי שבאמת נדבר על דברים מחר. היום אני כבר יודעת שזה לא יקרה.

"אתה צודק." אני מהנהנת, מתה לסיים את היום ולסמן וי על המטלה הזו.

נתי נכנס לחדר, "את רוצה להוריד את כל הבגדים או רק את המכנסיים?"

"רק את המכנסיים."

הוא סוגר את הדלת ונועל אותה.

"בטוח? את יודעת שעדיף לפי ההלכה להיות בלי בגדים בכלל, שלא יהיה חוצץ."

"נתי, עזוב אותי," אני נאנחת בייאוש, "גם ככה היה לי יום ארוך."

"בסדר, רק מכנסיים." הוא מושך בכתפיו.

אני מסירה את החצאית ומכנסי הפיג'מה בזמן שהוא מחשיך את החדר ומתפשט.

פעם הוא היה גבר יפה. אהבתי את עיני השקד שלו, את הבלורית שהייתה לו ואת העור בצבע חום שוקולד. אהבתי גם את זה שהוא גבוה ממני בעשרים סנטימטרים ואת ההרגשה שאני יכולה להישען עליו.

היום יש לו מפרצים או קרחת, תלוי את מי שואלים, שער ראשו שאבד עם הזמן, צמח במקומות אחרים – באף, באוזניים ובכתפיים. פניו מחורצות בקמטי הבעה, וגופו מלא, בעיקר הכרס שגולשת לו מעבר לחגורה. לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שנשענתי עליו או אפילו הסתכלתי לו בעיניים.

הוא נכנס למיטה. "התגעגעתי אלייך.” 

מדריך החתנים אמר לו לפני החתונה שזה מה שצריך להגיד, וזה מה שהוא עושה מאז בכל ליל טבילה. 

אני יודעת מה יקרה עכשיו. זה כל כך צפוי שזה משעמם. 

אני שוכבת על הגב והוא עליי. הוא מנשק אותי על השפתיים. 

אני לא מצליחה להיפתח אליו. 

הוא שולח יד לחזה שלי.

זה ממש מעצבן אותי. 

הוא מלטף אותי קצת שם למטה.

הכל קורה בדיוק לפי הסדר הקבוע. 

"אפשר להיכנס?" הוא שואל.

אני פותחת את הרגליים בשבילו, והוא מתמקם ביניהן. הוא קשה, זקוף ומוכן לחדור. 

נראה לי שאני לא מוכנה עדיין שהוא ייכנס אליי. מצד שני אין לי מושג מה זה באמת להיות מוכנה. הוא כמובן לא יודע את זה, ולי אין שום כוונה להגיד לו. בשביל מה? אני רק רוצה שזה ייגמר.

הוא נכנס ומתחיל לזוז בשקט האופייני לו. 

אחת,

שתיים,

שלוש,

ארבע,

ח...

נתי נאנח וקורס עליי. 

"הייתי צריך את זה, תודה." הוא יוצא מתוכי והולך להתנקות בשירותים. 

ברוך שפטרנו.

"רוצה נייר?" הוא קורא מהשירותים. הוא יודע שכן ובכל זאת שואל בכל פעם.

"כן, תודה.”

הוא מביא שוב רק ארבעה ריבועים. למה? רק אלוקים יודע על מה הוא מתקמצן.

"אפשר עוד?" אני מתרוממת מהמיטה, "בעצם לא משנה. אני אקום לשירותים."

אני מתיישבת על האסלה, מרגישה את השתן ואת הזרע מתנקזים מתוכי יחד עם התקווה שמשהו יכול להשתנות.

בכל פעם מחדש מדהים אותי איך שנינו יכולים להיות באותה סיטואציה ולחוות דברים שונים לחלוטין, ואיך הוא לא קולט אותי. 

זה לא אמור להיות ככה, זה ברור לי. אבל אני לא יודעת איך זה כן צריך להיות. אף אחד אף פעם לא הסביר לי, ואין לי באמת את מי לשאול. לאמא שלי אני לא יכולה לפנות. היא אמרה לי מראש שעל מה שקורה בחדרי חדרים לא מדברים עם אף אחד.

מדריכת הכלות לימדה אותי את ההלכות על שמירת נידה ואמרה לי שאולי אצטרך להכניס אותו פנימה, אבל שהוא ידע מה לעשות. כשפניתי אליה אחרי החתונה כי כאב לי ולא נהניתי, היא אמרה שאלמד ליהנות מזה עם הזמן.

הזמן עבר, אני כבר בת שלושים וחמש, יש לי שלושה ילדים ועדיין מחכה להנאה שלא מגיעה. כנראה משהו בי דפוק. אישה נורמלית בטוח כבר הייתה מבינה מה צריך לעשות.

לפחות עכשיו אני פטורה מהמצווה הזו לכמה ימים, אם לא שבועות, עד שהוא ירצה שוב.

נתי מנמנם כשאני נכנסת למיטה. מתוך שינה הוא מבקש שאכבה את האור.

"נהנית?" הוא מתעניין כרגיל.

"כן, כן. תישן, לילה טוב."

 

 

פרק 2

רונית המנהלת מדברת ומדברת, והמורות משתפות איתה פעולה ומפטפטות בלי סוף. הישיבה הזאת נמשכת כבר כמעט שעה. אני מנסה להסתיר את הפיהוקים. לפי לוח הזמנים תכף נסיים, אני מקווה שלא ימרחו את הזמן בשאלות.

"אסתי," אורי רוכן מאחוריי ולוחש באוזני, "רוצה בורקס? קניתי כשר למהדרין במיוחד בשבילך." ריח הבושם והסיגריות שלו מתגנבים לאפי.

"לא תודה, אני בדיאטה." ראיתי את הקופסה שהוא הביא. הם נראים טעימים ממש, השאלה אם הם שווים את הקלוריות ואת הצרבת אחר כך.

אני מחברת בין הסוכריות המתפוצצות במסך ומעבירה את הזמן. ברוך בורא הסלולרי מפיג השיעמום.

 "הודעה אחרונה," רונית לוגמת מכוס הקפה שלה, "כל המורים של י"א, מחר ובעוד יומיים יש שיעורים של חינוך מיני. תכינו את עצמכם ואת הכיתה.”

"מה זאת אומרת חינוך מיני?" אני קופצת ממקומי, "יש להם בגרות השנה, אני לא יכולה לוותר על השעות שלי איתם.”

"בדיוק," משיבה רונית. "אנחנו מכינים אותם לבגרות, וחלק מהבגרות זה לקיים יחסים. לכן הזמנו בשבילם סדנאות של חינוך מיני." 

"אבל את יודעת שבימים האלה אני עם כיתת המב"ר, והם זקוקים לתגבור. לוקח להם יותר זמן לקלוט את החומר. הם בפיגור רציני, אני לא יכולה לוותר על השעות האלה.”

"אסתי, זו לא שאלה, זו עובדה. יש שיעורי חינוך מיני בימים הקרובים."

איזו מעצבנת.

"אני לא מאמינה. מה אני אמורה לעשות בזמן הזה?" אני מתיישבת בכתפיים שחוחות.

"מה זאת אומרת, מה את אמורה לעשות?" רונית מסתכלת עליי במבט כועס, "את לא משוחררת. כל המורים נשארים עם הכיתות שלהם ומלווים אותם בשיעור."

אני פותחת את פי, אבל סוגרת אותו מייד. אין מצב. היא לא יכולה להכריח אותי להיות שם.

"על מה ידברו איתם?" שואלת אחת המורות, ורונית מחייכת מאוזן לאוזן.

"על הרבה דברים מעניינים. הזמנו להם סדנאות על שיקולים לקיום יחסי מין, על עונג, הנאה, אורגזמות ועל אמצעי מניעה."

"עונג ואורגזמות – לי לא היו שיעורים כאלה." מישהי מצחקקת ואיתה גם שאר המורות. אלוקים יודע על מה. לא צריך לדבר על נושאים כאלה. לא בכיתה י"א ולא אף פעם.

"רונית, בשביל מה הם צריכים חינוך מיני?" אורי מצטרף למקהלה, "הם יכולים ללמד אותנו.”

"אז אולי תלמדו מהם קצת," רונית קורצת.

מה כבר יש ללמוד מהם? דור מסכן ואומלל. מלא פריצות. למה שמישהו ירצה ללמוד מהם? ולמה לעזאזל המורים צוחקים מההערה של רונית?

"זה לבנים ובנות יחד?" מורה אחרת שואלת בסקרנות.

"לא, זה יהיה בנפרד כדי שהתלמידים ירגישו בנוח לדבר בחופשיות," רונית עונה.

"התלמידים? ומה עם התלמידות?"

פמיניסטיות פה בבית הספר תמיד דואגות לבנות.

"גם התלמידות. בינינו," רונית מגלגלת עיניים, "הן צריכות את השיעור הזה יותר מהתלמידים."

המורה ששאלה נראית מרוצה. "מעולה. השבוע התפתחה בכיתה שיחה על זוגיות, ואחת התלמידות שיתפה שהחבר שלה רוצה שהיא תגיע לאורגזמה והיא לא יודעת איך. הייתי בהלם. לא ידעתי מה להגיד לה."

"עכשיו היא תלמד איך מגיעים לאורגזמה. לפחות היא תוכל להגיד שהיא יצאה עם ערך מוסף מבית הספר."

המורים ממשיכים לצחקק ולפטפט על אורגזמות וסקס, ואני לא יודעת איפה לקבור את עצמי. פתאום הטון של רונית נהיה קשוח יותר. "אין החלפות ואין היעדרויות. אני צריכה את כולם כי אנחנו מפצלים את הכיתות."

הלחיים שלי מתחילות לשרוף, קשה לי לנשום. "ר־רונית," אני מגמגמת בלחש, "אני לא יכולה להיות בשיעור כזה. זה לא מתאים לי."

מישהו צוחק מאחור, "למה לא, דוסיות לא מקיימות יחסים?"

"אתה לא יודע שהדוסיות הכי חמות?" עונה לו מורה אחר.

הם לא מתביישים? איך הם מדברים? גועל נפש.

בלחש אני עונה להם, "אני לא מתכוונת לענות לכם על זה. זה לא מתאים לי וזהו."

כרגיל הקיבה שלי מגיבה ללחץ, אדי החומצה מגיעים לגרון, ואני משתעלת בלי הפסקה. אני מסתכלת לרונית בעיניים מתחננות בבקשה שתראה את המצוקה שלי, בבקשה שתתחשב בי.

"מה, אתם דפוקים? תסתמו כבר! קצת כבוד," אומר אורי ודופק על השולחן.

אני מסתובבת ולוחשת בקול חלש, "תודה." העיניים הכחולות שלו מתרחבות, הוא מחייך קלות ומעביר את היד בשערו המכסיף. אני לא מאמינה שהוא היחיד שמגן עליי. בעצם מה אני מופתעת? הוא שומר עליי ואני עליו. זאת מערכת היחסים שלנו מאז אילת.

הישיבה מסתיימת, ואני ניגשת לרונית ומבקשת ממנה לדבר בצד.

"בבקשה, אני לא יכולה להשתתף בשיעורים האלה." אני מביטה לרצפה, נתקלת בנעלי הסניקרס הוורודות שלה. לא ידעתי שהן חזרו לאופנה.

"אסתי, את לא צריכה להשתתף בצורה פעילה. רק לשבת שם. מה הבעיה?"

"את לא מבינה," אני מרגישה שהפנים שלי בוערות מחום וממשיכה בלחישה, "עם בעלי אני לא מדברת על הנושאים האלה, אז איך אשב בכיתה ואשמע אותם מדברים על זה?” השיעול חונק אותי שוב, ואני ממהרת לכסות את הפה בידיים, ובין שיעול לשיעול אני פונה אליה, "תעשי לי טובה, תמצאי לי מחליפה."

"אסתי," רונית מסתכלת עליי במבט נוזף, "כשקיבלתי אותך לעבודה אמרת לי שלא תהיה לך בעיה לעבוד עם אוכלוסייה חילונית, שהדת לא תפריע לך."

"וזה לא מפריע לי בדרך כלל. את יודעת את זה. רק הפעם. רק הנושא הזה." אני מסתכלת עליה בתחינה.

"מצטערת. אני רואה שקשה לך, אבל שמעת מה אמרתי. אין היעדרויות. כולם בשיעורים."

"בבקשה," אני מנסה שוב בקול חנוק, "זה לא קשור לדת, זה לא מתאים לי."

"אסתי," רונית מכחכחת בגרונה, "לי אין זמן להתעסק בזה, אם את כל כך רוצה לא להיות שם, תחפשי מחליפה."

"תודה," פתח המילוט גורם לי להרים ראש ולחייך חצי חיוך, "תודה רבה."

"אל תודי לי עדיין, יש מחסור בכוח אדם. בכל מקרה אני אשדך לכיתה שלך מרצה מדהימה. בשנה שעברה, כשהיית עם כיתות י', היא הייתה אצלנו עם הי"ב. גם אם לא תמצאי מחליפה, אני מבטיחה לך שזה לא יהיה כזה נורא."

איך היא יכולה להבטיח דבר כזה? היא בכלל לא מבינה כמה זה קשה לי.

"אני אמצא מחליפה," אין אפשרות אחרת, "אני לא מסוגלת להיות בשיעור כזה."

"בטח שאת כן. את פשוט עוד לא יודעת. את תהיי עם קבוצת הבנות. ככה יהיה לך פחות מביך. אולי אפילו תיהני."

אני מסתובבת ומגלגלת עיניים.

אני איהנה מחינוך מיני.

ממש.

   פרק 3

 

הצלצול של הסלולרי מתנגן מהתיק, ואני מבינה ששוב לא הפעלתי את הבלוטות' לפני הנהיגה. מתי כבר אלמד? כמה סתומה אפשר להיות?

אני שולחת יד אחת לנבור במעמקי התיק ולחפש את המכשיר, וביד השנייה אוחזת בהגה.

הצליל מתגבר.

נו?

איפה המכשיר הארור הזה?

ביפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפ

צליל צופר גורם לי לקפוץ וליישר את ההגה. "תיזהרי, מטומטמת! חסרת אחריות, מי נתן לך רישיון?"

"סליחה, אתה צודק," אני אומרת לנהג שצועק עליי מאחורי הזגוגית ועושה לו תנועת תתקדם עם היד. רק אלוקים יודע איך באמת קיבלתי רישיון, או יותר נכון איך אני מצליחה לשמור עליו כשאני מנסה לעשות מאה דברים בו־זמנית גם בנהיגה.

הלב שלי על מאתיים.

הנה הטלפון. נתי כמובן.

"היי נתי, מה קורה?"

"היי אמא, מה נשמע?"

"אמרתי לך כבר, תקרא לי אמא רק ליד הילדים."

"ואני אמרתי לך שבמשפחה שלנו אמא זה תואר של כבוד."

אני מגחכת בשקט. אני לא רוצה תואר של כבוד. אני רוצה כבוד אמיתי, הערכה ויחס אישי.

"איך עבר היום?" הוא שואל כאילו זה באמת מעניין אותו, אבל אני יודעת שזה רק כדי לאסוף מידע שיוכל לשמש כנגדי. איכשהו הוא תמיד מוצא מה אני עושה לא בסדר.

"רגיל. אתה יודע. הייתה ישיבה היום."

"נכון, אמרת לי. איך היה?"

"היה קשה. יצאתי כמעט בוכה. רונית מכריחה אותי להשתתף בשיעורי חינוך מיני לתלמידים השבוע."

"מה זה מכריחה אותך? תגידי לה שאצלנו זה אסור. אין דורשין בעריות בשלושה, ואת לא יכולה להשתתף."

תמיד אפשר לסמוך על נתי שימצא את הציטוט ההלכתי. חבל שלא דיברתי איתו לפני שדיברתי עם רונית.

"ניסיתי להגיד לה את זה, זה לא מקובל עליה," אני אומרת חלושות. 

"את חייבת להפסיק לתת לה לדרוך עלייך. פשוט תגידי לה שאת לא נכנסת לשיעור," נתי אומר בנחרצות האופיינית לו ולא מחכה לתגובה. "בכל מקרה התקשרתי להגיד לך שאני אגיע מאוחר היום. יש לי ישיבה עם הצוות של התכנות מארצות הברית ואני חייב להשתתף. את תסתדרי עם הילדים?"

"ברור שאסתדר עם הילדים. למה שלא אסתדר?" מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות? הרי כל יום אתה מוצא סיבה אחרת להגיע מאוחר.

"את אלופה אמיתית," הוא מנסה להחמיא לי. אני לא מכירה עוד אלופה שדורכים עליה. הטון שלו משתנה. "אני מצטער, רציתי לעזור לך היום."

על מה אתה מצטער? על האיחור היום? על זה שאתה לא עוזר בבית? על הניתוק בינינו? על היחסים האטומים?

ממש מתחשק לי לשאול אותו, אבל לא מתאים לי לריב עכשיו ולהגיע עצבנית לגן. בסופו של דבר לא נראה לי שהוא באמת יודע וגם לא נראה לי שהוא באמת מצטער. 

"זה בסדר," אני אומרת, "אני יודעת שאתה עסוק. העבודה קודמת לכל, לא?" עוד רמזור אדום. אני לוחצת חזק על הברקס. לעזאזל, אני לא אגיע לנריה בזמן.

"את יודעת טוב מאוד שזה לא ככה. המשפחה קודמת לכל, אבל העבודה משלמת את המשכנתה ואת האוכל שלנו, אז קצת הכרת הטוב."

"צודק, סליחה. לא יורקת לבאר, אבל גם אנחנו צריכים אותך בבית."

"אסתי, די, נו. זה ערב אחד. תחזיקי מעמד. מחר אני אחראי על הילדים." ערב אחד ועוד אחד וחיים שלמים.

רמזור ירוק סוף־סוף. אולי לא אגיע באיחור. "בסדר. בסדר. רק תתפלל שאגיע בזמן לגן של נריה. הגננת העירה לי על איחורים כבר ארבע פעמים.”

"ארבע פעמים? איך זה קרה? אולי תצאי מבית הספר יותר מוקדם?"

"זה לא בכוונה. אתה יודע," אני עונה בפה חשוק. הנה עוד פעם הוא מתחיל.

"אני יודע, אני יודע. אולי פשוט את צריכה להתאמץ יותר."

"אני מתא–" הצעקה נחנקת בגרוני כשהוא קוטע אותי.

"אסתי, תחשבי על זה, ממילא לא משלמים לך על שעות נוספות. אני חייב לסיים, נדבר אחר כך. ביי."

נתי מתנתק לפני שאני מספיקה להגיד משהו נוסף. אידיוט. הכי קל למתוח ביקורת. נראה אותו יוצא מהעבודה ומוציא את נריה בזמן. אבל הוא עובד הייטק אז הוא פטור.

הטלפון מצלצל שוב. בית.

"היי בית," אני מחייכת.

 "א־מא! זה לא בית, זו בתיה הרעבה. הכנת אוכל?"

לא יכולה לשלוט בחיוך שעולה על פניי. "שלום בתיה הרעבה, מה שלומך, ילדה מתוקה שלי? אני בסדר. היה לי יום רגיל, תודה ששאלת. תמיד כיף לי שאת מתעניינת בי. מה שלומך?"

מבעד למסך אני מדמיינת אותה מגלגלת את עיני השקד הגדולות שקיבלה מנתי ומשחקת בצמה עם התלתלים הקופצניים. לאחרונה היא סובלת מתסמונת על שם טג"ה – עצבים של טרום גיל ההתבגרות, ואני נהנית לעצבן אותה.

"נו, אמא," טון הדיבור שלה עולה, "אני רעבה.”

"ומה הבעיה? במקרר יש פסטה מאתמול. את מוזמנת לחמם לך.” אני רואה את הגן אבל רואה גם את הפקקים עד הכניסה אליו. לעזאזל.

"א־מא!" הקול שלה משתנה לקול הצווחני שמכאיב לי באוזן, "את יודעת שאני שונאת פסטה מאתמול. נווו, מתי את מגיעה? אני רוצה משהו טעים."

"אני בדיוק אוספת את נריה. נגיע בעוד רבע שעה בערך. בעזרת השם ובעזרת אלוהי החניה. תחשבי בינתיים מה זה משהו טעים. מה הודיה עושה?"

"מאיפה אני יודעת? נראה לי שהיא רואה משהו במחשב."

"תשאלי אותה אם היא רוצה לדבר איתי." ממש, כשהיא במחשב היא מהופנטת. שום דבר לא מעניין אותה.

"הודיה," אני שומעת אותה צורחת. "הודיה!" חלילה שתקום ממקומה ותלך אליה.

"היא לא עונה לי."

"טוב, תכף נגיע. אוהבת אותך." אני שומעת אותה נוחרת קלות ומנתקת.

שתי דקות לארבע. הגעתי לגן ואין חניה. לעזאזל. אף פעם אין חניה ברחוב הזה. אני מסתובבת ברחובות שליד הגן ובסוף עולה על המדרכה. ליתר ביטחון שמה את הדוח מאתמול תחת המגבים. אולי הפקח יחשוב שכבר קיבלתי אחד ולא ירשום לי חדש. אני רצה בכבדות ומגיעה לגן מתנשפת.

"אמא!" נריה רץ אליי בשמחה ואני מחבקת אותו.

אורטל הגננת מגיחה מתוך הגן ונועצת בי מבט עצבני. "אסתי, שוב איחרת." טון הדיבור שלה גורם לי להרגיש כמו ילדה בת חמש. אין לך מישהו שיכול לאסוף אותו בשבילך? ובזמן? כי בפעם הבאה זה קנס."

"סליחה, סליחה. לא תהיה הפעם הבאה. אני אצא מהעבודה מוקדם יותר." אורטל מחייכת אליי חיוך ספקני וקר. נראה לי ששתינו יודעות שאני עובדת על עצמי ואאחר שוב. אני פשוט לא מצליחה לצאת בזמן מבית הספר. התלמידים או אחת המורות צריכים לדבר איתי ואני פשוט לא מצליחה להגיד להם שאני ממהרת וצריכה לצאת.

"בוא, נריה. בתיה והודיה מחכות לנו בבית." הוא נותן לי יד ואנחנו מסתובבים. "שוב סליחה, אורטל, מחר בעזרת השם אגיע בזמן."

אחר הצהריים והערב עוברים בטירוף הרגיל. בתיה מבקשת שניצלים, הודיה רוצה פתיתים ונריה מבקש חביתה. אני שונאת שהם רוצים דברים שונים, אבל אין לי כוח לשמוע אותם מתבכיינים, אז אני מבשלת לכל אחד מה שביקש. העיקר שיאכלו. לנתי הם אף פעם לא עושים את זה, הוא פשוט מכין להם חביתה וזהו. אין דיונים. רק אצלי יש מטבח פתוח בלי גבולות.

כל שלוש דקות בערך הם קוראים לי.

"א־מא, היא לקחה לי!"

"א־מא! הוא מרביץ לי!"

"א־מא!! תגידי לה."

אלוקים, די. אני משתגעת מזה. המוח שלי מתפוצץ מהצעקות ומהבכי שלהם. למה הם תמיד קוראים ל"גננת־אמא" לסדר את העניינים ביניהם? שינסו לבד.

אני אוהבת אותם, אבל למה כל דבר איתם צריך להיות קשה כל כך? למה הם לא יכולים פשוט לעשות מה שאני מבקשת? למה כשנתי איתם הם ילדים למופת, ואיתי הם מפלצות קטנות?

אסור לחשוב ככה, הם ילדים טובים.

ילדים טובים שמשגעים את אמא שלהם דווקא ברגעים שאין לה כוח. איך הייתי רוצה שנתי יהיה איתם היום וייתן לי לנוח.

נריה נכנס למיטה עם הספר האריה שאהב תות. אני מנסה כמיטב יכולתי להציג כמו נתי. "אני רוצה תות!" אני נוהמת, מתבכיינת וברגע הנכון מתבאסת על התות שהיה פשוט שטות.

נתי חסר לי ברגעים האלה. הוא שחקן מלידה, הוא יודע להצחיק, לרגש ולהרדים בו־זמנית. עם זאת, לא הייתי מוותרת על הדקות האלה בעד שום הון שבעולם.

"נריה, אתה אוהב אותי?" אני מלטפת אותו ומחכה לשמוע את תשובתו.

"כן." הוא מתחפר בתוכי. לפחות מישהו בבית הזה אוהב אותי.

"כמה?"

"עשרים," הוא עונה בחמידות. "עשרים זה הרבה?"

"עשרים זה מלא." אני מחייכת אליו.

"אז אני אוהב אותך עשרים היום."

"גם אני אוהבת אותך עשרים היום. רוצה להתקשר לאבא להגיד איתו שמע ישראל?"

"לא. אני לא אוהב את אבא."

לפעמים גם אני לא.

"נריה," אני מסתכלת עליו במבט של תוכחה, "אסור להגיד את זה. אנחנו מאוד אוהבים את אבא. אולי אתה מתגעגע אליו?"

הוא מניד בראשו ולא עונה. אין טעם להכניס לו מילים לפה, במיוחד כשאני מבינה בדיוק איך הוא מרגיש.

אני מנשקת ומחבקת אותו. "לילה טוב." אני מכסה את הילד היפה שלי ושרה לו שיר ערש בזמן שהוא מתערסל בידיי. אני אוהבת לראות אותו מתפנק ברגעים האלה ומנצלת אותם ליהנות מהאהבה ללא תנאי שלו. כבר יודעת מהגדולות שזה חולף כל כך מהר.

"אמא," בתיה קוראת מהחדר של הבנות, "מתי אבא יבוא?"

אני באה לשבת איתן. "מאוחר, למה?"

"הוא הבטיח לעזור לי בשיעורי בית." אני שומעת בקולה את האכזבה מהציפייה.

"אם הוא הבטיח, הוא יקיים. בטח מחר הוא יחזור מוקדם בשביל זה." אני מחבקת אותה ומנסה לשנות נושא. "אתן רוצות להזמין אורחים לשבת?"

"אולי נלך לסבתא?" מציעה בתיה.

"אולי." ברור שלא, אין לי עצבים לביקורת שלה גם בשבת, מספיק אני הולכת אליה ביום החופשי שלי.

"למיטה. קדימה."

הן נכנסות למיטה, ואנחנו מפטפטות קצת. נחמד לי לשמוע איך היה היום שלהן, מה הן למדו, קצת ריכולים על המורות בבית הספר ועל החברות. מתי הן נהיו כל כך גדולות?

"אמא, אפשר להתקשר לאבא?" הודיה דוחה את השינה כמה שאפשר, "אני מתגעגעת אליו." היא עושה פרצוף עצוב.

גם אני מתגעגעת אליו.

"בטח, יפה שלי."

אני נותנת לה את הנייד, אבל הוא לא עונה.

"רוצה שהוא ייקח אותך מחר בבוקר לבית הספר?"

היא מהנהנת. מדהים כמה פשוט לרצות אותן. אני רק מקווה שהוא יסכים לזה.

"אני אגיד לו. עכשיו בואו נגיד יחד שמע ישראל."

למרות שהן כבר גדולות אני מתחילה לדקלם להן כמו שלמדו בגן, "יד ימין על העיניים ונקבל עול מלכות שמיים," הן מצחקקות אבל עושות את זה ומשלימות אותי, "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד."

"לילה טוב." אני מלטפת ומנשקת אותן ויוצאת מהחדר.

סוף־סוף הגיע הזמן לנוח, לשתות נס קפה נטול קפאין ולגלול קצת בפייסבוק וביוטיוב. הכביסה תחכה לי וגם הכלים. לפחות אני לא צריכה לתכנן מערך שיעור למחר.

אוי, מחר. איך אני מוצאת מחליפה? שלחתי הודעה בווטסאפ, אבל איש לא ענה. אני נכנסת לקבוצת המורים בפייסבוק ומפרסמת גם שם שאני מחפשת מחליפה.

פייסבוק נעלם, צלצול הסלולרי מתנגן, והפנים של נתי ממלאות את המסך.

"היי אמא, מה נשמע?"

"ברוך השם, מה איתך?"

אם אי אפשר לגלול אז כדאי שאני אעשה משהו עם עצמי. קודם כל אני הולכת למרפסת השירות הקטנה כדי להפעיל את מכונת הכביסה.

"עכשיו סיימנו ישיבה. איך היה היום?"

"בסדר. הילדים רצו לדבר איתך."

"אני מתגעגע אליהם. הם ערים או שפספסתי אותם?"

"פספסת." כמו תמיד. "מחר אתה צריך לקחת את הבנות לבית הספר כפיצוי."

"בעזרת השם. החלטת מה תעשי מחר?"

"בינתיים אין לי מחליפה. אני מתלבטת אם לזייף יום מחלה שלי או של הילד. מה דעתך? או שיש לך רעיון יותר טוב". אולי הוא יעזור לי למצוא דרך להתחמק.

"אסתי, אולי לא תזייפי? אולי תלכי ותלמדי קצת? את יודעת שיש לך מה ללמוד בתחום הזה."

"אבל, אבל," אני מגמגמת, "בעצמך אמרת שאין דורשין בעריות."

"נכון, אמרתי וחשבתי על זה עוד פעם. אולי זו מישהי עם ניסיון בתחום."

"נו ו...? גם אם יש לה ניסיון מה זה אומר?"

"זה אומר שאולי תוכלי לדבר איתה. את זוכרת שהצעתי לך פעם שנלמד על זה. ואז נכנסת להריון, ולדיכאון אחרי הפלה, ואז שוב הריון, והתאוששות, ומאז לא יצא לנו. אולי זה משמיים."

אני שומטת את הבגדים שיש לי בידיים ונעצרת. הוא רציני? הוא הציע פעם שנלמד על זה? גלגולים שלמים של חיים ומוות עברנו מאז. או יותר נכון, אני עברתי. הוא סתם עמד מהצד וחיכה שיעבור לי. אם זה היה כל כך חשוב לו, למה הוא לא הציע עוד פעם? ולמה בכלל צריך ללכת ללמוד ממישהו חיצוני? אולי אם הוא היה מתעניין בי בזמן היחסים המצב בינינו היה נראה אחרת? אני בולעת את הרוק ומנסה להישאר רציונלית.

"נתי, אם אנחנו לא מדברים על זה, איך אתה מצפה שאדבר על זה עם הכיתה?" אני לא מצליחה לצאת מההלם של מה שהוא אומר. פתאום מיון הכביסה נעשה קשה ואיטי יותר.

תתרכזי – לבנים לימין, צבעוניים לשמאל.

"אף אחד לא אמר לך לדבר, רק להקשיב. לנסות ללמוד דברים חדשים. אולי אפילו תוכלי ללמד אותי מחר בערב?"

אז זה מה שהוא רוצה? אני מזדקפת, ומבטי נמשך מבעד לחלון לאורות המרצדים על הכביש הרחוק. איפה לעזאזל הוא חי? תחושת הצריבה המוכרת מזדחלת לי במעלה הוושט.

"כן, אולי, ואולי לא. נראה."

"אסתי," נתי מדבר, אבל אני לא מסוגלת להקשיב לו. אני בולעת את הגוש שמתיישב לי בחזה ומשקיעה את תשומת הלב שלי בערימות שמחכות לי. הן בטוח לא יכאיבו לי. לבן לחוד, צבעוני לחוד. אני שולפת את התרסיס נגד כתמים, מאתרת את הבגדים המוכתמים ומרססת עליהם את הקצף שאמור לנקות אותם.

"אסתי, את איתי?" קולו של נתי מחזיר אותי למציאות, "כל מה שאני שואל זה למה את שוב שלילית. את ככה כל פעם שאני מדבר איתך על ליהנות יחד במיטה. בסופו של דבר זה צריך להיות כיף לשנינו. מה הבעיה?"

הבעיה היא שאני לא מאמינה שזה אפשרי.

פרק 4

 

לצערי לא מצאתי מחליפה, ותחושת האחריות לבנות ולעבודה הכריעה את הכף. למרות הבאסה אני מגיעה בזמן לכיתה ולסדנה, מחייכת לתלמידות ומתעניינת בשלומן.

"אסתי, אסתי, הצלחתי," אחת התלמידות קופצת עליי, "קיבלתי שמונים בבוחן בשבוע שעבר. הכל בזכותך, תודה."

החיוך עולה על פניי, וסיפוק וגאווה ממלאים אותי. תלמידה שהציון שלה בתחילת השנה היה שישים, ובזכות השעות הרבות יחד היא הולכת לעבור את הבגרות בהצלחה. איזו מדהימה.

"כל הכבוד," אני אומרת ומחבקת אותה.

הכיתה מבולגנת כמו תמיד, ניירות על הרצפה, כיסאות זרוקים, שולחנות מלאים בספרים וקשקושים.

"כולן לסדר את הכיתה במעגל," אני צועקת לבנות, והן בקושי מגיבות.

אני מחלקת פקודות לתלמידות להזיז שולחנות, לסדר כיסאות ולנקות עד שהמנחה תגיע. כולי תקווה שבמהלך הסדנה אוכל להיות צופה שקטה ולנצל את הזמן לצמצם מטלות שמחכות לי, כמו בדיקת מבחנים.

המנחה נכנסת ואיתה שובל של בושם מתוק ואיכותי. היא לובשת שמלה אדומה עם כתפיות עבות ומחשוף קטן, ושפתיה צבועות בוורוד. היא כאילו משפריצה את החושניות שלה לכל עבר.

"היי, אני לילי," היא פונה אליי בחיוך ומושיטה את ידה. "את המורה שתהיה איתי?"

"כן, נעים מאוד, אני אסתי." אני לוחצת את ידה המושטת.

"אסתי היפה. נעים מאוד. אהבתי את כיסוי הראש."

אני ממששת אותו, מנסה להיזכר באיזה מהם בחרתי היום. אני נשרטת ומבינה שזה הכיסוי הסגול עם הפאייטים בצבע ורוד עתיק. עלה מלא כסף, אבל גורף מחמאות בכל פעם.

"בוקר טוב, נעים מאוד. ברוכות הבאות לסדנת חינוך מיני."

אני יושבת בפינה של הכיתה, מנסה להיעלם לתוך המבחנים ולתוך הקיר, והיא מספרת לבנות על מה יהיה המפגש, והמילים שלה מעוררות בי דחייה ורתיעה. מילים כמו סקס, איברי מין, דגדגן, אורגזמות ועונג. אין לי כוח להיות פה. אני מסתכלת בשעון כל כמה שניות ולא מאמינה שהזמן לא עובר.

"למה לדעתכן אנשים מקיימים יחסי מין?"

פתאום הכיתה כולה תוססת. אני מסתכלת על הבנות כשהן זורקות לחלל הכיתה תשובות בקול נלהב, "מחרמנות!"

"מאהבה!"

"מסקרנות."

"בשביל אורגזמה!"

על מה הן מדברות? התשובה היחידה שעולה לי לראש היא כי צריך וכי אין ברירה.

"מעולה. אתן אלופות ואתן צודקות, יש המון סיבות לקיום יחסים. ומי לדעתכן אמור ליהנות בהם?"

בשתיקה אני עונה לה, הגבר. ברור שהגבר.

בכיתה נזרקות תשובות, "הגבר, האישה, שניהם."

"בדיוק," המנחה אומרת, "שניהם. גם הגבר וגם האישה אמורים ליהנות מיחסי מין.”

ממה בדיוק האישה אמורה ליהנות? זה מלכלך, זה מגעיל וזה לא נעים. למזלי זה נגמר מהר, אז לא צריך לסבול כל כך הרבה.

מתברר שהבנות לא חושבות כמוני, ולילי מדברת איתן על הנאה מהמגע בגוף שלנו, ממגע בגוף של בן הזוג, מהקשר, מהחיבור, ואפילו מתחושת העוררות המינית – החרמנות.

איזו מילה מגעילה. אני נאטמת ומפסיקה להקשיב. התעוררות מינית. מי מתעורר מזה? עושים את זה כי אין ברירה, או כדי להביא ילדים, או כדי שהבעל יהיה שמח ולא יחטא.

לפעמים באמצע הלילה הוא מעיר אותי כדי להיות איתו, כי זה עוזר לו לישון טוב יותר. ואז אני מתעוררת, אבל באמת, במיוחד אם כבר לפנות בוקר, וקשה לי לחזור לישון אחר כך. מעצבן.

ואי. איך אני רוצה לישון עכשיו.

נו, באמת, תחזרי למבחנים. אל תבזבזי את הזמן.

"מאחד עד עשר כמה לדעתכן כואב לקיים יחסי מין?" השאלה של לילי מעירה אותי.

חמש עשרה. מישהי יכולה להגיד חמש עשרה בשבילי?

הבנות בכיתה זורקות מספרים "שבע, שמונה, שלוש, עשר!"

"רגע, המורה... איך אמרת שקוראים לך?" אחת התלמידות שואלת בצעקה.

"לילי," היא מחייכת אליה.

"לילי, למה את מתכוונת? מתי? בפעם הראשונה? או בכלל?" היא ממשיכה.

"זו שאלה מעולה." לילי מסתכלת עליה ומעבירה את מבטה על כל הבנות. "אני רוצה להגיד לכן שזה לא אמור לכאוב אף פעם. לא בפעם הראשונה ולא בפעם האלף."

עכשיו ברור לי שהיא מבלבלת במוח. אני מתאפקת לא לעצור אותה ולהגיד לה שהיא משקרת לבנות. הפעם הראשונה שלי כאבה לי ברמת העשרים. זה היה זוועתי. 

ליל הכלולות שלנו. נכנסנו הביתה בהתרגשות. סוף־סוף היה מותר לי לגעת בו. התנשקנו, התחבקנו, וזה היה נעים. הוא ליטף אותי ועזר לי לצאת מהשמלה. לבשתי כותונת לבנה דקה ותחתונים לבנים. שנינו התרגשנו והיינו בלחץ.

רצינו לעשות את המצווה באותו לילה, אבל היה לי קשה. כשהוא הפשיט אותי המבוכה השתלטה עליי. התביישתי ורציתי להתכסות. מאז שהייתי בת ארבע והתחלתי להתקלח לבד ועד לטבילה במקווה, אף אחד לא ראה אותי בעירום. מזל שהיה חשוך. הוא שכב לצידי וליטף אותי קצת ביד ובחזה. הוא ניסה לדבר איתי אבל הייתי קפואה. הוא ניסה להיכנס אליי וצרחתי מכאבים. ידעתי שיכאב, אבל לא תיארתי לעצמי שככה. הוא כל כך נבהל שהוא עצר, ואחר כך לא רציתי שייגע בי כי פחדתי ממה שיהיה.

לקח לנו כמה ימים עד שניסינו שוב, ועדיין כאב.

אחרי שלושה חודשים של ניסיונות כושלים, כשהגיע ליל המקווה החלטתי שדי, זהו, חייבים להצליח. התפשטתי, שכבתי על הגב וביקשתי ממנו להיכנס אליי. נאנחתי מכאב כשזה התחיל והוא עצר. הוא לא רצה להכאיב לי, אבל לא השארתי לו ברירה. הייתי בטוחה שאחר כך יהיה טוב יותר, אז חשקתי שפתיים ואמרתי לו שאני רוצה שייכנס בכוח. שיהיה הגבר שלי. שיבעל אותי ויהיה בעלי כמו שכתוב בהלכה.

הוא חדר אליי בעוצמה, ומייד לאחר שגמר נשארתי לבכות לבד במיטה. עשינו את המצווה, אבל דם הבתולים אסר עלינו להתקרב זה לזה במשך אחד עשר ימים לאחר מכן.

אחד עשר ימים של הקלה ופחד ממה שיהיה בליל המקווה הבא.

הזיכרון מתפוגג לאט, והקול של לילי חודר להכרתי. "בתרבות העכשווית מלמדים אותנו שאהבה זה כואב וזה נורמלי, אבל זה לא נכון, לכאב יש סיבה. יש נשים שכואב להן בגלל סיבות פיזיות, ויש נשים שסובלות מכאבים בגלל סיבות רגשיות.

לצערי אפילו הפחד יכול לגרום לכאב. אני פה כדי להגיד לכן שאהבה לא צריכה לכאוב. בכלל. אף פעם. אהבה זה כיף, זה עונג, זו הנאה. אם וכשאנחנו מוכנות לזה."

הייתי מוכנה לזה. רציתי את זה. חיכיתי לליל הכלולות שלי, ובכל זאת לא היה לי עונג ולא היה לי כיף. גם אחרי הפעם הראשונה, גם אחרי הפעם העשרים. לא תמיד סבלתי, אבל ממש לא נהניתי.

לילי מנהלת עם הבנות שיח על התחושות בגוף בזמן היחסים ועל גירוי מיני, ואני תוהה אם אי פעם הרגשתי ככה רפויה, רגועה, משוחררת, עם שפתיים שנפתחות ועם רטיבות בפות. לא נראה לי.

נתי התייעץ פעם עם הרב ואמר לי שאולי אני לא נהנית בגלל שאני יבשה. הרב המליץ על חומר סיכה שלא פוגע בזרע, וזה באמת קצת עזר, אבל רק קצת. מאז החומר הזה נמצא תמיד ליד המיטה שלנו.

"אם הפות של האישה יבשה, מה זה אומר לנו?"

לילי הזו קוראת מחשבות.

שקט בכיתה. הבנות בוהות בה בציפייה, וגם אני.

"אולי שאין לה חשק?" מישהי אומרת בהיסוס.

"בדיוק. אולי אין לה חשק, אולי היא לא רוצה ואולי היא פשוט לא מוכנה." לילי נראית נסערת וקולה עולה. "אולי היא צריכה עוד קצת חיבוקים, נשיקות, ליטופים. אולי היא צריכה עוד קצת זמן ומגע ותשומת לב כדי להרגיש שהיא מחוברת לבן הזוג."

אני משפילה את עיניי למבחנים, אבל האותיות לא נקלטות לי בעיניים. אני לא יודעת מתי הרגשתי מחוברת לנתי. השגרה שלנו כל כך עמוסה בכל טוב, אבל אנחנו מתנהלים בשני עולמות שונים. יש נקודות ממשק, בעיקר כאלה שקשורות לילדים ולניהול הבית, אבל הן מאוד טכניות. הפער בינינו בחיי האישות הרחיק אותנו זה מזו ולא קירב אותנו.

אבל מה אעשה? איך אני יכולה להתקרב לגבר שקורא לי מלכת הקרח כי אני לא נענית למגע שלו?

"אסתי, נכון הדתיים עושים את זה רק בשביל פרו ורבו?"

כולן מצחקקות.

אני נחנקת.