מבוא

 

מיניות היא אספקט מרכזי באישיות האדם. מושג זה חובק בתוכו זהות ותפקידים מגדריים, אוריינטציה מינית, אירוטיזציה, הנאה, אינטימיות ורבייה. מיניות נחווית ומבוטאת במחשבות, פנטזיות, תשוקות, אמונות, גישות, ערכים, התנהגויות ויחסים בין בני אדם. במסגרת עבודתי כמנהלת תחום חינוך והסברה בעמותת "לדעת לבחור נכון", אני למדה כי  המיניות על כל גווניה ופניה, היא חלק מהמציאות האנושית. כמו כן, עם התקרבותי למקורות וליהדות ולארון הספרים היהודי גדלה סקרנותי, רציתי לדעת מה אמרו חז"ל וההוגים היהודים לגבי מיניות האדם. בעקבות עיסוקי זה והיותי אדם דתי, עוררתי תהיות רבות בקרב האנשים בסביבתי, כיצד אספקטים אלו בחיי משתלבים? מכאן באה חקירתי את הנושא – יחסי מין ביהדות.

במהלך בחינתי וחקירתי את הנושא גיליתי כי גם ביהדות ישנם חילוקי דעות ופערים בתפיסות ובעמדות לגבי מיניות האדם בכלל ויחסי-מין בפרט. לעיתים פערים אלה הם קוטביים ועל פניו נראה כי הם סותרים אחד את השני. כשנחשפתי לראשונה לדברי הרמב"ם, אחד מגדולי הוגי הדעות והפילוסופיים היהודיים הזדעזעתי מהמילים הקשות שבהם הוא בוחר להשתמש לגבי יחסי מין ומהדעה השלילית שלו לגבי קיום יחסי מין.  לא הבנתי כיצד הרמב"ם כותב שיש להמעיט ביחסי-מין ושזה מעשה בהמה וזוהמה כשיש מצוות הקשורות בקשר ישיר לקיום יחסי מין.

על מנת לפתור את הקונפליקט ולהבין האם יחסי מין הם מצווה או חטא, בחרתי לחקור מה דעת ההלכה היהודית בכלל והרמב"ם בפרט על יחסי מין, ולברר האם יחסי-מין הם מעשה בהמה וזוהמה  (כפי שכותב הרמב"ם במספר כתביו) או שמדובר בדבר חיובי ובריא ואף במצוות (כמו מצוות פרו-ורבו).

ראשית אציג את התייחסות ההלכה היהודית ליצר המין וליחסי מין בכמה פנים. לאחר מכן אציג את התפיסה השלילית של יחסי המין בכתבי הרמב"ם. בסוף אדון ביישוב הקונפליקט.

יש לציין כי בחרתי לצטט מהכתובים לאורך העבודה מכיוון שיש חשיבות רבה להבנת השפה והדרך שבה מוצגים הדברים בהלכה וכן ראיתי לנכון לבסס את מהות הקונפליקט בסימוכין מהמקורות.

 

פרק א – המיניות ביהדות

 

התורה, בראשית בריאת האדם, קבעה: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית, ב, כד), לכן, התנגדו חז"ל לחיי פרישות ונזירות מוחלטת מיחסי מין וחייבו את הנישואין וחיי האישות בין בני הזוג. עם זאת, חז"ל הכירו ביצר וביצר המיני, היו מודעים לעוצמתו המתפרצת ולסכנה של היסחפות לעבר התנהגויות שהן בלתי רצויות מבחינה נורמטיבית ולכן ראו צורך לווסת ולהסדיר את ההתנהגות המינית בפועל.

ההכרה בעוצמתו ובתחבולותיו של היצר המיני באה היטב לידי ביטוי בקביעה התלמודית: אין אפוטרופוס לעריות (חולין יא, ע"ב). פירושו של כלל זה הוא כי אין איש יהא חכם וצדיק ככל שיהיה, היכול לערוב להתנהגותו המינית של הזולת או לקבל אחריות עליה. היצר המיני עלול להתגבר במהירות ובעזות ולא ניתן לספקו בקלות כפי שניתן ללמוד מהמשפט: "איבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע" (סוכה נב, ב; סנהדרין קז, ע"א). המלחמה ביצר בכלל וביצר המיני בפרט קשה ואין האדם מנצח בה בקלות או בהיסח הדעת כי "יצרו של האדם מתחדש עליו בכל יום" (קידושין ל, ע"ב). יתר על כן, היצר תוקף דווקא את נקודות התורפה: "אין היצר תאב אלא דבר שאסור לו" (ירושלימי, נדרים ט, א), כלומר היצר שואף אל מתיקותם של המים הגנובים. ניתן לראות זאת גם במשפט: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר: מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" (סנהדרין עה, א). 

עם זאת הבינו חז"ל כי במקביל ליצר הרעב והצמא, שהם דחפים פיסיולוגיים חיוניים להמשך קיומו של היחיד, היצר המיני הוא הדחף הפיסיולוגי להמשך קיום המין ועל כן הוטבע היצר המיני באדם כבר בראשית היווצרותו. הגמרא מספרת שלאחר חורבן בית המקדש חכמי ישראל ביקשו, שיימסר בידם יצר הרע של עריות. כאשר אסרו החכמים את היצר, לא מצאו ביצה טרייה בכל ארץ ישראל. כך הבינו כי ללא יצר העריות, אין לעולם קיום (תלמוד בבלי, מסכת יומא, סט דף ב ). כלומר, לפי השקפת חכמינו, אותו יצר המושך אותנו לטומאה, הוא גם זה המאפשר את קיומנו. אם כך, במקום להילחם ביצר ולנסות לדכאו, עלינו להסב את האנרגיות שלו לכיוון חיובי ומועיל. כך אמרו חז"ל במקום אחר: "בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל ע"ב( ובתורה ניתן למצוא דרכים לתיעול היצר המיני לקיום מצוות שונות כגון מצוות פרו ורבו ומצוות העונה.

כאמור, המטרה העיקרית בהטבעת היצר המיני היא היכולת לפרות ולרבות לצורך המשך קיומו של העולם, זהו הציווי הראשון, קרי המצווה הראשונה בתורה מבחינה כרונולוגית (בראשית א, כח). חובתו של הגבר לתרום להמשך קיומו של המין האנושי. השתמטות מחובה זו זוכה בתלמוד לגינוי חריף, אשר מבטא את ייחודה של מצוות פרו ורבו. מי שאינו עוסק במצווה זו נחשב על ידי כמה מחכמי התלמוד "כאילו שפך דמים" (יבמות סג, ע"ב). הפסיביות וההימנעות בתחום זה כמוהן כמעשה אקטיבי, מעין הריגה של אותן נפשות שהיו אמורות להיוולד. הרמב"ן מסביר זאת כך: "חבור האדם לאשתו כשהוא כראוי שהוא סוד בנין העולם וישובו, כי האדם נעשה שותף להקב``ה במעשה בראשית" (אגרת הקודש לרמב"ן). דעות אחרות מוסיפות מימד תיאולוגי לחומרה של אי-קיום מצוות פרו ורבו: "כאילו ממעט בדמות" (יבמות סג, ע"ב). כלומר אם אין האדם מעמיד זרע, מעמדו של הקב"ה מצטמצם, כביכול, על ידי הגבלת מספרם של הברואים ששכינתו יכולה לשרות עליהם. כך נשאל: "על מי שורה (השכינה), על העצים ועל האבנים?!" (יבמות סג, ע"ב).

אף שההולדה מוצגת כמטרה העיקרית של מימוש המיניות, פרשו רוב החכמים "מטריה רחבה" שתחתיה מותרת ומומלצת פעילות מינית שאין עימה מטרה פרודוקטיבית: אין הימנעות מקיום יחסים כאשר האישה בהריון או כאשר מסיבה מסוימת אינה יכולה להרות (לדוגמא, בהגיעה לגיל מבוגר): "כי מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנה פעולה טובה, דאף שאין אשתו מתעברת, מכל מקום מעורר למעלה ומשפיע נשמה... יש היתר לשמש עם אשתו אף שהיא כבר מעוברת או מניקה או זקנה או עקרה, כי אינו מוציא זרע לבטלה, אלא מתהווה מזה נשמה קדושה" (השל"ה הקדוש, עח). לפיכך, הרוח העולה מדברי חכמים שונים, כי למרות שהחובה הנורמטיבית היא פרו ורבו, בני הזוג רשאים להתמיד בפעילות מינית כל עוד הם מסוגלים ורוצים בכך. זאת מכיוון שמעבר למטרת הרבייה, העונג החוויתי, פסיכולוגית ופיזית, של המיניות הוא צורך חשוב לאדם, לגבר ולאישה כאחד.

כאמור עצם האקט המיני הינו לא רק לקיום מצוות פרו ורבו אלא גם לקיום מצוות העונה. מצווה זו היא החובה על הבעל לקיים יחסי אישות עם אשתו מזמן לזמן, גם ללא קשר לתוצאה של פריה ורבייה, והיא מחובותיו הבסיסיות שהתורה חייבה אותו, ככתוב: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע ואם שלוש אלה לא יעשה לה, ויצאה חינם אין כסף... " (שמות כא, י). מניעת יחסי אישות נחשבת לעינוי עבור האישה: "אם תענה את בנותי" (כתובות מ"ז) ומהווה עילה לכפיית גט. החיוב של מצוות עונה הוא חיוב יסודי ותנאי הכרחי לחיי הנישואין ולשלום בית. על הגבר "לשמח את אשתו" לגרום לה לתחושת ההנאה (שמחה בלשון חז"ל) על-ידי מילוי צרכיה הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים. 

   חז"ל ראו ביחסי אישות מלאים ושמחים מכשיר חשוב לשמירת שלום הבית ולאהבה ואחדות בין בני הזוג. לפני ביצוע המעשה המיני על האיש לדבר על לב אשתו דברים: "שיעוררו בה תשוקה, אהבה ועגבים" (רמב"ן אגרת הקודש).  עם זאת, יש להקפיד על סגנון הדיבור נאות: לא ינבל פיו בדברי הבאי. .. אבל בדברי תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאוותו, או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס, יכול לספר עמה כדי לרצותה" (שולחן ערוך אבן העזר סימן כה סעיף ב ). ובדרך דומה כתב הר"י עמדן: "וכן צריך שיהא מיישב דעת אשתו ומשמחה ומכינה ומסעדה בדברים המשמחים את הלב כדי שתשיג את התאווה אליו בקדושה ובטהרת דמיונה כמו-כן, וזה יהא ניכר בנשימתה ובעיניה, ואז יאהבו זה לזה ויהיו בניהם פקחים..." (ר' יעקב מעמדין, סידור מיטות הכסף).

מקורות נוספים מדגישים את חשיבותה ומהותה של האהבה וקיומה על ידי יחסי מין: "אהבת המין היא דבר פלא בכוחות הנפש. במבט ראשון נראה היה שאין תוכן ממשי לאהבה זו, ואין היא אלא עצה עמוקה של הברא יתברך, למען קיום העולם. כמו שנתן בנו את תחושת הרעב, למען קיום הגוף... אהבה זו היא תולדת הכרת הטוב, כאשר יודו בני הזוג הודאה הדדית על דבר עזרם זה אל זה למלא את חוק טבעם...אהבת המין באה על ידי השלמה שבני הזוג משלימים זה את זה" (הרב דסלר, מכתב מאליהו עמ 38-39). "כשהנשמה היא יחידה ועומדת בגוף ראוי שיהיה אחדות לגוף כמו הנפש שהיא יחידה, ואין אחדות אלא על ידי תשמיש שנאמר (בראשית ב) והיו לבשר אחד. ואחדות זה כאשר הוא מזדווג ומתחבר אל אשתו אז הנפש שהיא יחידה מיושבת אצל הגוף, לכך כאשר ממעט תשמיש מיטה הוא ממעט אחדות הגופני ואז אין הנפש מתיישבת בגוף" (המהר"ל, דרשה לשבת שובה).

כפי שניתן לראות, היהדות מעודדת ומרוממת את ההתדבקות המינית רק בין איש לאשתו שנישאו זה לזו כדת וכדין על פי חוקי ההלכה ומקיימים את חיי האישות לפי כללי ההלכה. במצב כזה שבו האישה והגבר מקדשים עצמם לפני המעשה ובמהלכו, נוסף נופך של קדושה והקב"ה בעצמו שותף למעשה. כך ניתן למצוא בכתובים השונים: "אין קדושה בכל הקדושות כקדושת הזיווג, אם הוא בקדושה ומקדש עצמו בתשמיש... כי אז הוא כדמות וצלם העליון, ומעורר הזיווג העליון" (השל"ה הקדוש סעיף עה). "ענין הזיווג כשהוא בקדושה ובטהרה הוא קדוש במאוד מעורר למעלה, מתקדש מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה (יומא לט,א), כי כל זיווג הוא מעין זיווג אדם וחווה הנעשה בצלמו ודמותו יתברכך, כי אנחנו ישראל נקראים אדם..." (השל"ה הקדוש, סד). "וכאשר מתחברים איש ואשתו, אז הם נעשים גוף אחד, ונמצא שהם נפש אחת וגוף אחד. ונקראים אדם אחד, אז הקב"ה שורה ב'אחד', ומפקיד נשמה קדושה באותו 'אחד'" (זוהר, חלק ג, דף ז, עמ' ב).

 

פרק ב' – המיניות על פי הרמב"ם

 

רמב"ם, רבי משה בן מימון, היה והינו מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים  בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. נחשב לאחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. הרמב"ם נחשב לסמכות בולטת בתחום ההלכה. כפילוסוף וכאיש רוח "התכתב" הרמב"ם עם פילוסופים אחרים שקדמו לו ובכתביו ניתן לראות התייחסות רבה לאריסטו, פילוסוף יווני, מבכירי הפילוסופים של העת העתיקה, ומאבות הפילוסופיה המערבית. הרמב"ם לעיתים "מתווכח" עם אריסטו ומוכיח אותו על טעויותיו אך בנקודות הנוגעות בעיקרי אמונה דתית, אין הרמב"ם מהסס לעתים להעדיף דעות של אריסטו. לכאורה, ניתן לראות דוגמא לנקודה כזאת בהתייחסות של הרמב"ם למיניות ולמגע המיני.

 

 מתוך הכתובים ניתן למצוא כי הרמב"ם מסכים עם הקביעה התלמודית המכירה בעוצמתו ובתחבולותיו של היצר המיני: אין אפוטרופוס לעריות (חולין יא, ע"ב; הלכות איסורי ביאה, כב), והוסיף ואמר: "אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם, אלא לפרוש מן העריות והביאות האסורות... גזל ועריות, נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן" (הלכות איסורי ביאה, כב).

אחת מהדרכים שהרמב"ם מוצא להתמודדות עם היצר המיני היא למעט בפעילות ה"בהמית" כפי שאריסטו ציין: "ובטלו מחשבותיו על עניינים בהמיים ותשוקתו אליהם, כוונתי להעדפת הנאת האכילה, השתייה, המשגל ובכלל חוש המישוש, אשר ביאר אריסטו במידות ואמר שהחוש הזה הוא חרפה לנו. ומה יפה מה שאמר! ומה נכון הוא שהוא חרפה! כי הוא לנו מבחינת מה שאנו בעלי-חיים ולא יותר, ככל הבהמות. אין בו דבר מעניין האנושיות." (מורה נבוכים, חלק ב, לו). כדברי הרמב"ם: "הסימן המובהק ביותר הוא שהוא מרחיק מעצמו את ההנאות הגופניות ובז להן...זאת בעיקר באשר לחוש שהוא חרפה לנו, כפי שציין אריסטו ובמיוחד זוהמת הַבִּיאָה..." (מורה נבוכים חלק ב', מ).

הרמב"ם מוסיף וטוען, "כי יש בין האנשים בני-אדם אשר... כל דחפי החומר בעיניהם חרפה, רע, וחסרונות הכרחיים, ובמיוחד חוש המישוש שהוא חרפה לנו - כפי שציין אריסטו- ובגללו אנו מתאווים לאכילה, שתייה ומשגל. כי ראוי למעט בזאת ככל האפשר, לעשותו בהסתר ולהצטער על עשׂייתו, להימנע מלדבר על כך, לא להרחיב דברים עליו ולא להתקבץ לשם עשׂיית דברים אלה. אלא על האדם לשלוט בדחפים אלה כולם, למעט בהם ככל יכולתו, ולא ייאות להם אלא במידה ההכרחית" (מורה נבוכים, חלק ג, ח). בהמשך הפרק כותב הרמב"ם: "לכן ראוי למי שמעדיף להיות אדם באמת, ולא בהמה בתבנית אדם ומִתארו, להציב לעצמו כמטרה למעט את כל דחפי החומר כגון אכילה, שתייה, משגל, כעס וכל המידות הנובעות מן התאווה והכעס, להתבייש בהן ולקבוע להן דרגות בנפשו: במה שאי-אפשר בלעדיו כאכילה וכשתייה יצטמצם במועיל ביותר לפי צורך התזונה, לא לפי ההנאה. על המשגל אינני צריך לומר יותר ממה שאמרתי... שזה מאוס ואסור להזכירו או לדבר בו בשום פנים ואופן" (מורה נבוכים, חלק ג, ח). גם בכתביו הנוספים ממליץ הרמב"ם למעט במשגל: "איסור העריות כל עניינו למעט במשגל, לשׂנוא אותו ושלא יבקש ממנו אלא מעט מזעיר... אם שׂנוא לבוא בדרך הטבע אלא לצורך, על אחת כמה וכמה שלא בדרך הטבע ולבקש רק הנאה" (מורה נבוכים, חלק ג, מט). "אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה, ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול;  ופגום הוא עד מאוד, ומעשה בורים.  אלא כל הממעט בתשמיש, משובח..." (הלכות איסורי ביאה, כא).

אליבה דה הרמב"ם מטרות התורה הן לנטוש את התאוות: האכילה, השתיה והמשגל, ולהמעיט בהם ככל האפשר. לטענתו, תאוות אלו מבטלות את שלמות האדם, מזיקות לו ומשחיתות את גופו ואת ביתו. בנוסף תאוות אלו פוגעות בנפשו של האדם מכיוון שהן מביאות עליו דאגות, קנאה וייסורים (מורה נבוכים, ג, לג). יתרה מזו, לטענתו אסור להתענג על כל דבר שנחשב לערווה, וכן אסור לאדם להרהר בקיום יחסי מין ולפנטז. במידה ואדם כן חשב על משהו שגירה אותו עליו לנסות לחשוב מחשבות אחרות שלא ישחיתו את נפשו. "נאסר עלינו להתענג על ערווה באיזו דרך שהיא ואפילו במבט מתוך כוונה ליהנות...  הבהרנו שאסור על-פי תורתנו להרהר במשגל... אלא אם יבוא לו הרהור--יסיע ליבו מדברי הבאי והשחתה" (הלכות איסורי ביאה כא; מורה נבוכים, חלק ג, מט).

הרמב"ם מחזק את טענותיו בהסברים רפואיים ובאזהרות לגבי חוליים פיזיים ופסיכולוגיים הצפויים לאדם שלא ימעט בהנאות הנובעות מהתאוות (מורה נבוכים, חלק ג, יב). תיאוריו של הרמב"ם לגבי החוליים האפשריים הם קשים ומפחידים: "שכבת זרע, היא כוח הגוף וחייו ומאור העיניים; וכל זמן שתצא ביותר, הגוף בולה וכוחו כולה וחייו אובדים...  כל השטוף בבעילה... זקנה קופצת עליו, וכוחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשחייו; ושיער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושר, ושיער זקנו ושחייו ושיער רגליו רובה; ושיניו נופלות.  והרבה כאבים חוץ מאלו באין עליו.  אמרו חכמי הרופאים, אחד מאלף מת בשאר חולאים; והאלף, מרוב התשמיש.  לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה, אם רצה להיות בטובה" (משנה תורה, הלכות דעת, ד).

 

פרק ג - קולו האחר של הרמב"ם

 

על אף שבמקורות שהבאתי עד כה מתייחס הרמב"ם למין בצורה שלילית בעיקר, יש לציין כי בחיבוריו השונים הוא מציג גם עמדה אחרת, חיובית יותר לנושא. בכתביו האחרים באה עובדת היותו רופא המבין את צרכיו הגופניים של האדם ומכיר בהם, ומשתקפת בהם תפיסה הוליסטית ושלמה יותר של האדם.

בחיבורו "שמונה פרקים" (הקדמתו של הרמב"ם בפירושו למסכת אבות) מתייחס הרמב"ם בין היתר למקומה החשוב של המיניות בהתנהגותו הבריאה של האדם ולאפשרות הפנייתה לתכלית ידיעת האל ועבודתו. בהתייחס לדוגמאות שהובאו בחלק הקודם מפליא לראות שהוא מתפלמס קשות עם הזרמים הסגפניים שהתקיימו בתקופתו ביהדות ומחוצה לה (בין היתר, גם הנוצרים), ומציג את "שביל הזהב" הראוי לדעתו בכל דבר בחיים: דרך האמצע.

"הפעולות אשר הן טובות הם הפעולות השוות, הממוצעות בין שני קצוות ששניהם רע. האחד מהם ייתור, והאחר חיסור... משל זה: הזהירות, שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאווה ובין העדר הרגשה בהנאה. והזהירות היא מפעולות הטוב... אמנם רוב התאווה הוא הקצה הראשון, והעדר ההרגשה בהנאה לגמרי... ושניהם רע גמור... שתיהן פחיתויות מפחיתויות המידות... ופעמים יטעו בני האדם באלו הפעולות, ויחשבו אחד משני הקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש... וזה כולו טעות... ואולם מה שעשו החסידים בקצת הזמנים... בין הנטייה אל הקצה האחד, כגון הצום.. והרחקת הנשים... וההתבודדות במדברות- לא עשו דבר מאלה אלא על דרך הרפואה... וכאשר ראו הסכלים שאותם החסידים עשו אותם המעשים, ולא ידעו כוונתם... והתחילו לענות גופותיהם בכל מיני עינוי, וחשבו שהם קנו להמיתו ולאבדו, והם לא ידעו שאלה הפעולות- רעות... וזאת התורה השלמה... ואמנם כיוונה שיהיה האדם טבעי, הולך בדרך האמצעית: יאכל... וישתה... ויבעל מה שמותר לו... בשיווי..." (שמונה פרקים לרמב"ם, פרק ד').

ע"פ הרמב"ם מצוות פרו ורבו היא מצוות עשה ומספרה רי"ב: " הציווי שנצטווינו לפרות ולרבות ולהתכוון לקיום המין, וזוהי מצוות פריה ורביה..." (ספר המצוות לרמב"ם). בפירוש המשנה, מסכת סנהדרין, פרק ז, משנה ג, מוסיף הרמב"ם ש"כיוון שנתברר שמטרת המשגל היא קיום המין ולא ההנאה בלבד, ולא ניתנה ההנאה אלא לעורר את בעלי החיים אל המטרה העיקרית שהוא העמדת הזרע... והחכמים משבחים את זה ומחבבים אותו וקורים למי שמטרתו כן "מקדש עצמו בשעת תשמיש"... ואין צורך לנקוט בדרך הצניעות וההפלגה בפרישות...". כמו כן, הוא מוסיף ואומר שכל זמן שיש לאדם כח הוא חייב לקיים את מצוות פרו ורבו ובכך הוא בונה עולמות. כיוון שכל המוסיף נפש אחת מישראל, כאילו בנה עולם (הלכות אישות, טו, טז).

הרמב"ם מקבל גם את דעות החכמים בעניין ההנאה ביחסים, כלומר שבני הזוג רשאים להנות אחד מין השני ומהמעשה המיני: "ומותר לאדם לבוא על אשתו שלא כדרכה ודרך איברים או איך שירצה. וכך הייתה תשובת אחד החכמים לאישה ששאלתו על כך, אמר לה: "התורה התירך לו". וכבר רצה אחד החכמים לקבוע שיש בזה מין הגנאי שיהא האדם עושה עם אשתו מעשים אלו או שישמש עמה באותם האופנים שעושים ההמון לרוב התאווה, כגון מה שהזכרנו משכב הפוך ונישוק מקומות מסוימים בגוף וכיוצא בזה, ואמרו: חולקים עליו. והחכמים אומרים: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו-עושה", ופסק התלמוד בזה ההלכה כחכמים..."  (פירוש המשנה, מסכת סנהדרין, פרק ז, משנה ג).

כפי שהצגתי בפרק הראשון ישנה מצוות עונה שהגבר מחויב לדאוג להנאה המינית של אשתו. בספר נשים במשנה תורה קובע הרמב"ם שלא רק שאין לפרוש מין התשמיש אלא שיש לקיים את מצוות העונה: "עונה האמורה בתורה - לכל איש ואיש כפי כוחו, וכפי מלאכתו" ולכן יש אנשים שאף יכולים לקיים יחסי מין בכל לילה: "בני אדם הבריאים הרכים והענוגים, שאין להם מלאכה שמכשלת כוחן, אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן - עונתן בכל לילה" (משנה תורה, הלכות אישות, י"ד).

יש לציין כי הרמב"ם בספר המצוות לא הכליל את הכוונה למצוות עונה בכלל הכוונות לשם שמיים, אך הוא מתייחס למצוות העונה, במצוות לא יעשה (מצווה רס"ב) שם הוא מציין שגבר שלא מקיים מצווה זו מצער את אשתו ומענה אותה: "...שארה כסותה וענתה לא יגרע" (שם, י). ולאו זה בעצמו, כולל כל הנושא בת ישראל שלא יציק לה באחד משלשת הדברים האלה כדי לצערה ולענותה." (ספר המצוות לרמב"ם).

בהתייחס לקדושה שבזיווג  ושלום בית, טוען הרמב"ם כי יש לתפוס את המציאות כולה בהיבט בו היא תורמת לאדם ברמה הרוחנית. וגם הצדדים החומריים אם האדם עושה אותם כדי להיות מאושר ובריא באופן שמכוון למטרה העיקרית הרי הם ראויים.  המטרה העיקרית שלפיה נקבע שביל הזהב ע"פ הרמב"ם הינה השגת השם וקיום דברי התורה: "צריך האדם שישתמש בכוחות נפשו ... וישים לנגד עיניו תכלית אחת והיא: השגת השם יתברך, כפי יכולת האדם לדעתו. ויהיו מעשיו כולם, תנועותיו ומנוחותיו וכל אמרי פיו מביאים אל התכלית הזאת... המכוון בכל זה, שיבריא גופו, ותכלית בריאות גופו: לקנות חכמה... בכל חלקי נפשך, שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת. והיא ל"אהבה את ה' אלוהיך".  " (שמונה פרקים לרמב"ם, ה').

כאמור בני הזוג יכולים להנאות מיחסי-המין בדרכים שונות אך עליהם לעשות את המעשה בשמחה וברצון, להיטהר ולקדש עצמם לפני ואף בזמן המעשה: "אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה... ולא יהיו שניהם לא שיכורים, ולא עצלנין, ולא עצבנין; ולא אחד מהן.  ולא תהיה ישנה; ולא יאנוס אותה, והיא אינה רוצה--אלא ברצון שניהם, ובשמחתן..." (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, פרק ה).

הרמב"ם מדגיש כי אשתו של האדם מותרת לו אך אין להקל ראש במעשה ויש לעשות אותו בקדושה ולהתכוונן לעשיית מצוות פרו ורבו: "אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה- בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים.  ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות" (הלכות איסורי ביאה, כא).

בפרק הקודם הבאתי ציטוטים מכתבי הרמב"ם בהם טוען הרמב"ם כי התאוות לאכילה, שתייה ומשגל עלולים לפגוע בבריאות. בכתבים אחרים שלו, ניתן לראות כי הרמב"ם הבין את המשמעות והחשיבות של יחסי המין לבריאות הפיזית. עם זאת הרמב"ם טוען כי אין להרבות בתאוות המשגל כדי ליהנות אלא שיעשה זאת כדי לקיים מצווה או להבריא: ש"צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד. ... כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד... כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע. לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאוה אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפואה או לקיים את הזרע" (הלכות דעות, ג, ב).

 

למעשה ניתן לראות כי בדברי הרמב"ם ניתן למצוא את היסודות עליהם מדברים בהלכה ובחז"ל: קיום מצוות פרו ורבו, קיום מצוות העונה, שלום בית והנאה. יסודות אלו באים לידי ביטוי רק כשהמעשה נעשה בקדושה ולשם קידוש השם וקיום מצוות.

 

פרק ד' – יישוב הסתירה בין קולות הרמב"ם

 

במהלך העבודה הבאתי ציטוטים מכתבים שונים של הרמב"ם שלכאורה סותרים זה את זה ונשאלו השאלות הבאות:

האם הרמב"ם האמין שיש להמעיט במצוות כמו מצוות פרו ורבו ומצוות עונה או שיש לקיימם כמו את כל המצוות?

האם מעשה שנועד לעזור בקיום מצוות פוגע בבריאות או עוזר להבריא ?

הרמב"ם אומר שהמשגל מאוס ושיש לשנוא אותו או שהוא קדוש ומהנה?

 

את קיומם של הקולות השונים בחיבוריו של הרמב"ם אפשר לפרש מתוך התייחסות לקהלי היעד השונים של הגותו (המשכילים לעומת ההמון), אך גם כקולות המשלימים אחד את השני ומציגים תפיסה הוליסטית של מיניות האדם.

דברי הרמב"ם כפי שהוצגו בפרק הקודם מוכיחים שהרמב"ם לא חלק על דעותיהם של חכמי ישראל. הוא מציין בדבריו שוב ושוב את המילים "קבעו חכמים..." הוא מסכים עם תפיסות חז"ל ואיננו חולק עליה כפי שהשתמע מהפרק הראשון. הרמב"ם חיפש את המשמעות והמהות של דברים. מבחינתו כשהמשגל נעשה למטרת הנאה גופנית ופיזית בלבד, כמילוי צורך גופני של הגוף, ללא שום כוונה רוחנית, אין לו למעשה משמעות ולכן הוא הופך להיות מאוס ויש צורך להפחית בו. הרמב"ם השתמש בשפה חריפה ויצא נגד זה כדי להרחיק את האנשים מין התפלות (הבהמיות) שביחסי המין ולחבר אותם למשמעות ולקדושה שבהם.

הרמב"ם הבין את החיוניות והחשיבות של יחסי המין לשם בניינו וקיומו של העולם אך גם את כוחו ההרסני של היצר המיני בעולם הכללי ובנפשו של האדם הפרטי. כשמקיימים יחסי מין שלא במסגרת חיי הנישואין, או כשמטרת יחסי המין היא אך ורק למטרות הנאה פיזית, הדבר עלול להשתלט על נפשו של האדם, לגרום להתמכרות ועל עלול לגרום לו לרצות לחטוא בעריות ובמשגלים אסורים. כלומר יחסי מין ללא חיבור לקדושה עלולים לפגוע בבריאות הפיזית והנפשית של האדם. לעומת זאת כשבני זוג הם הטרוסקסואליים ומקיימים את חיי האישות לפי קביעות ההלכה  במסגרת חיי נישואין תוך שמירה על טהרת המשפחה ומתוך כוונה לקדושה,יחסי המין יכול להוביל לבריאות פיזית ופסיכולוגית של שני בני הזוג, להעצמת הזוגיות ולשלום בית.

הרמב"ם קידש את מעשה האהבה בין בני הזוג, לא האמין בפרישות ואף גינה את הדבר (קרא לאנשי כתות שפרשו סכלים).  הוא עודד להתחתן ולהביא ילדים לעולם.

מכאן ניתן להבין כי אין סתירה פנימית בדברי הרמב"ם ושהרמב"ם היה שותף לדעותיהם של יתר החכמים ולא חלק עליהם. הוא האמין כי המעשה הוא ראוי וטוב כל זמן ששומרים על המסגרות הנכונות: קידוש השם, קיום מצוות, סטטוס משפחתי (בנישואין), טהרת המשפחה, התכווננות נכונה ועוד. למעשה הדעות השלמות מציגות תמונה רחבה ושלמה יותר של תפיסתו את נושא המיניות.

 

סיכום

 

בראשית המאמר הצגתי את הקונפליקט שהטריד אותי בשנים האחרונות בעקבות עבודתי בתחום המיניות, הכרותי עם ארון הספרים היהודי ועם כתבי הרמב"ם. במאמר זה בחרתי לפתור את הקונפליקט ולברר האם יחסי מין ע"פ הרמב"ם הם מצווה או חטא?

כאמור, ביהדות ניתן למצוא סתירות כביכול לגבי מיניות האדם, היצר המיני וההתנהגות המינית. עם זאת, ההלכה הסתכלה על הנושא בפתיחות, ישירות, כובד ראש וניסיון להסתכל על המורכבות של החוויה המינית ודרכי ביטוייה ולהתוות דרכים להתמודד עימן. חז"ל הבינו שהתנהגות המינית היא פן חשוב בחיי האדם והאמינו שהיא תורה הצריכה לימוד (ברכות סב, ע"א) אך גם הכירו בכוחה ההרסני. לכן מצד אחד ההלכה מגבילה את העיסוק המיני, דורשת משמעת קפדנית של מוסריות מינית, ורואה בניאוף ובסטיות מיניות על כל גווניהם את אחד החטאים הכבדים והחמורים ביותר נגד הקב"ה ונגד החברה. ומאידך, מכירה ההלכה בדחף המיני כיצר טבעי וקיים, מאפשרת ואף מעודדת את הצדדים החיוביים והלגיטימיים של האקט המיני ונמנעת מהתחסדות יתר, סגפנות ופרישות מינית מוחלטת.

הצגתי את תפיסת המיניות היהדות על-פי חז"ל והוגים שונים בתרבות היהודית. בחרתי להתמקד בכתביו של הרמב"ם, מגדולי ההוגים והפילוסופים היהודיים והצגתי דעות שונות שמופיעות בכתביו ולכאורה סותרות זו את זו: מחד קורא הרמב"ם לביאה זוהמה וממליץ להמעיט בו ככל האפשר ומאידך אומר שאין צורך לפרוש וניתן ליהנות מיחסי המין.

הרמב"ם תופס את המציאות כולה בהיבט בו היא תורמת לאדם ברמה הרוחנית.  הוא מתייחס לחיים בכלל ולחיים המיניים בדרך הממוצעת, בהליכה בשביל הזהב, תוך שיווי משקל בין העמדות הקיצוניות הקיימות בחשיבה ובמעשים של קבוצות אנושיות שונות, וכפי שקבע באופן כללי (רמב"ם, דעות, א, ד): "הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם. .. ודרך זו היא דרך החכמים". המטרה העיקרית שלפיה נקבע שביל הזהב ע"פ הרמב"ם הינה השגת השם וקיום דברי התורה.   

באמצעות הבנה זו של תפיסת הרמב"ם את המציאות ניתן להבין גם את כתביו המתייחסים ליחסי-מין ולפתור את הקונפליקט שהצגתי במבוא. כשקיום יחסי המין נעשה במסגרות הראויות, בדרך של קדושה ולמטרות של קיום מצוות  אז ניתן ליהנות מהמעשה והוא מהווה חלק מהבריאות הכללית, הפיזית והפסיכולוגית של האדם. ברגע שיחסי המין נעשים רק למטרות הנאה, ללא שמירה על הקדושה, דרכי התורה והמידות, הם מזיקים לאדם הן ברמה הפסיכולוגית והן ברמה הפיזית ולכן יש להמעיט בהם ככל האפשר.

עלי לציין כי היה לי קשה מאוד לקרוא את דבריו של הרמב"ם ואת דעותיו השליליות לגבי יחסי-מין לפני ובמהלך הכנת את העבודה. עם זאת כשנחשפתי לדרך האמצע של הרמב"ם וכן לדברי החכמים המסבירים את הקדושה שבזיווג התרגשתי מאוד. העבודה עזרה לי לפתור קונפליקט אישי ואידיאולוגי ולשלב בין העבודה לבין החזרה בתשובה.

 

רשימת מקורות

 

ביוארין,ד. (1999). הבשר שברוח, שיח המיניות בתלמוד. תל אביב: עם עובד.

כהן, ג'. (1992). טיעונים בזכות חיי אישות במסגרת הנישואין ב'בעלי הנפש' לראב"ד. היסטוריה יהודית, 6, 65-68.  

ליקוטי מוהר"ן לרב נחמן מברסלב.

מקרא, ספר בראשית.

מקרא, ספר שמות.

פדרבוש, ש. יחס המיניות לנצרות. אתר דעת, לימודי יהדות ורוח. תשכ"ה http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/pederbu-4.htm

רמב"ם, הקדמות לפירוש המשנה, הקדמה למסכת אבות, שמונה פרקים להרמב"ם, פרק ד', הוצאת מעליות, מהדורת יצחק שילת, ירושלים, תשנ"ו.

רמב"ם, מורה נבוכים.

רמב"ם, הלכות איסורי ביאה.

            רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות.

רמב"ם, ספר המצוות.

רמב"ם, פירוש המשנה, מסכת סנהדרין, מהדורת קאפח, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ה.

רמב"ן, אגרת הקודש.

רוזנהיים, א. (2003). תצא נפשי אליך. הוצאת ידיעות אחרונות. ירושלים.

שני לוחות הברית (של"ה), רבי ישעיהו הורוביץ.

תלמוד בבלי, מסכת סוטה.

תלמוד בבלי, מסכת יבמות.

תלמוד בבלי, מסכת יומא.

תלמוד בבלי, מסכת ברכות.