זוג חרדים. חסידים. לבושים בשחור. יושבים מולי. מכונסים בעצמם. רחוקים אחד מהשני. כואבים. 
אנחנו כבר בסוף הוא אומר. לפעמים אנחנו רק רוצים לגמור עם זה וזהו. 
הם צעירים. בשנות ה-20. נשואים 3 שנים. היא אובחנה עם כאבים באיבר המין ומתקשה מאוד לקיים יחסים. אצלו כביכול הכל תקין פשוט לפעמים אין לו חשק, הוא עייף ולא תמיד מצליח להחזיק מעמד עד הסוף.

אין להם עונג והנאה אחד מהשני. אף פעם לא היה. 
אתם רק בהתחלה אני אומרת. למעשה עוד לא התחלתם. 
בהדרכת כלות וחתנים לא הדריכו אותם כמו שצריך לדעתם. למעשה הם אומרים שבכלל לא הדריכו אותם.

"כמה פתוח לדבר?" אני שואלת, "הכי פתוח" הם עונים. הוצאתי תמונות ודגמים והם היו סקרניים ושאלו שאלות. דיברנו ולמדנו על האנטומיה של הגבר, על האנטומיה של האישה, על החיבור בחיי אישות, על הדיבור של הגוף, על כעסים בזוגיות וההשפעה שלהם על איברי המין, על חשיבות התקשורת והסליחה. דיברנו על החשיבות של היכולת להגיד ולתקשר את חוסר הרצון. דיברנו על דרכים שונות לאהוב ואיברים שונים איתם ניתן להראות ולהביע אהבה.

הזכרתי להם שוב ושוב שהם רק בהתחלה, הזמנתי אותם לפנות לעצמם זמן, זמן אישי וזמן זוגי, זמן שבו יוכלו לכבות את הפלאפון והמוח, זמן שבו יוכלו לפתוח את הלב, להתיידד עם עצמם ועם הגוף שלהם ועם הגוף של בן/בת הזוג. זמן שבו יוכלו לצאת לחקירה, חקירה של ההנאה והעונג בחיים בכלל ודרך הגוף בפרט.

שפת הגוף שלהם משתנה לאורך המפגש. העיניים בורקות. 
הם מתקרבים אחד לשני בלי לשים לב. מחייכים. 
משהו נפתח. 
הם מתעוררים.