אני פוגשת את חווה אחרי הרבה זמן שבו היא התלבטה אם לבוא לטיפול. היא מספרת שהיא התביישה ולא נעים לה. בכל זאת היא קצת מפורסמת. היא חששה- מה יחשבו עליה אם ידעו מה באמת קורה בבית שלה.
זה לא תמיד היה ככה היא מספרת: אני ואדם בהתחלה זה היינו ממש בגן עדן. נפגשנו במקרה. פתאום נפקחו עינינו וראינו אחת את השנייה. לא היה אף אחד אחר בעולם חוץ מאיתנו. טיילנו ביחד בטבע, אכלנו ביחד, דיברנו המון. אז לא היתה הטכנולוגיה שיש היום לא היה לאן לברוח. היינו רק אני והוא הוא אמר לי שהוא חיכה לי כל חייו והוא מרגיש שאני ממש צלע מצלעו, בשר מבשרו.
היינו נוגעים אחד בשני המון. ידענו מה כל אחד אוהב, היינו מחוברים בעמקי נשמתינו. המגע לא היה רק מגע. דרכו הבענו חום, אהבה, דאגה, רוך, תשוקה, חשק, משיכה ועוד.
הוא אמר לי פעם שבזמן שאנחנו ביחד, שוכבים בעירום צמודים אחד לשני הוא מרגיש שהוא ממש יודע אותי, את מי שאני, במלואי. מרגיש אותי בבשר ובנשמה.
גידלנו ביחד שני ילדים מתוקים, קין והבל. שוב, החיים היו ממש גן עדן.
למעט חוק אחד קטן, לא לאכול מאיזה עץ בגינה, לא היו הרבה חוקים, ואנחנו נהנו מהעולם והחופש שהוא מציע.
יום אחד הוא הלך לישון ואני לא נרדמתי אז יצאתי לטייל קצת.
ראיתי את הנחש שלנו ויצא לנו לדבר. מסתבר שהנחש הזה אוהב לבדוק גבולות ולהפר חוקים וככה יצא שהפרתי את החוק היחיד שהיה. אכלתי מפרי עץ הדעת. לא התכוונתי. לא תיכננתי. אבל קרה. וכשזה קרה משהו השתנה בי. פתאום ידעתי כל מיני דברים. פתאום היה לי חשק מטורף. הייתה לי אנרגיה לעשות, ליצור, לחקור. לאהוב. רציתי להיות עם אדם וכשהייתי איתו זה היה אחר. טוב יותר. מיוחד יותר. קדוש יותר.
בהתחלה שמרתי את זה בסוד. לא ידעתי איך לספר לו. חשבתי שהוא יפגע. אבל היה לי קשה. השתנתי. ידעתי דברים שהוא לא ידע וזה לקח ממני מלא אנרגיות לשמור על הסוד. הרגשתי אשמה שלא שמרתי על החוקים. התביישתי במה שגיליתי והרגשתי. התבאסתי להיות לבד, נסגרתי בעצמי. פחדתי שהוא יגלה. אדם הרגיש שמשהו השתנה. הוא שאל אותי וסיפרתי לו. אפילו נתתי לו לטעום מפרי עץ הדעת. זה היה כל כך טוב לשתף אותו בזה. פתאום לא הייתי לבד. האדם הכי משמעותי בחיי סוף סוף ידע מה עובר עלי.
רק לא הבנתי מה זה יעשה לחיים שלנו.
הוא טעם ונהנה וגם בו דברים התחילו לזוז ולהשתנות. בהתחלה היינו ביחד, שכבנו וראינו אורות.
זה לא קרה בבת אחת אבל לאט לאט שמתי לב שהחיים שלנו לא נראו אותו הדבר.
אם עד עכשיו הסתובבנו חופשיים אחד עם השני, בטבעיות, עירומים כביום היוולדנו ואוהבים את מי שאנחנו, פתאום התביישנו אחד מהשני. אם בעבר סיפרנו הכל אחד לשניה פתאום היו סודות. הוא נפגע שיצאתי בלעדיו, שדיברתי עם הנחש. שאכלתי מהעץ בלעדיו, שלא שיתפתי אותו באותו רגע.
אני האשמתי אותו שהוא העדיף לישון ולא להיות איתי. שהוא אטום לצרכים שלי. שלא היה לי עם מי לדבר אז דיברתי עם הנחש. בכלל לא הבנתי מה הבעיה. ממה הוא עושה עניין. למה הוא מתרחק ממני.
במקום ללכת ולספר לבוס הגדול מה קרה, שאכלנו מהעץ נבהלנו. נכנסנו לחרדה שיגלו שטעינו, ששברנו את החוקים והתחבאנו. לא לקחנו אחריות. ונענשנו על זה בגדול.
הבוס הגדול גילה כמובן והעניש אותנו.
גן העדן שלנו נהרס. פתאום היה צריך לעבוד קשה. להזיע לפרנסתינו. אדם האשים אותי במה שקרה. בעונש שקיבל. בגן העדן שאבד. האמון בינינו נהרס והזוגיות שלנו עלתה על שרטון רציני.
ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. ככה כתוב, נכון?
רק לא מספרים ש-130 שנים הוא לא נגע בי. 130 שנים שלא היה לו חשק. את יודעת מה זה 130 שנים?
את יודעת מה זה עשה לביטחון העצמי שלי? לדימוי העצמי שלי? לחשק שלי?
לתשוקה שלי?
בהתחלה התגעגעתי אליו בטירוף. כמהתי אליו. למגע שלו. לחיבור שלנו. לחיבוק שלו. לשיחות בינינו. חשקתי בו. רציתי אותו.
והוא ידע את זה ולא יכל להיות איתי. היה פגוע. רגיש. מאשים. נוטש. מקטין.
קיבלתי כתף קרה אחרי כתף קרה. והתקררתי. אין מה לעשות. הייתי עסוקה בילדים ובשטויות שהם עשו. למדתי לחיות בלעדיו. להעסיק את עצמי. היה לי טוב עם עצמי. הפנמתי את האמונה שאני קטנה, שהמיניות שלי הרסנית, שלא מגיע לי להנות אחרי מה שהיה. אחרי מה שעשיתי. התנתקתי מהטבע והעדפתי להישאר בבית ולא לצאת כדי לא להרוס עוד.
אחרי 130 שנים הוא חזר. אמר שהתגעגע. שרוצה להיות יחד. שעכשיו הוא יכול. שהוא השתנה. אז היינו יחד. אבל מבחינתי משהו השתנה. כבר הייתי קטנה. וזו דילמה.
מצד אחד בא לי לחיות במלואי. במלוא עוצמתי. וגם בא לי עליו. באמת לי לחזור לגן עדן שלנו. לטבעיות, לתקשורת, לאהבה הבלעדית, לחיבור ולקדושה שהייתה בינינו.
מצד שני אני מפחדת שהוא יתרחק שוב פעם. אני מנסה לרצות אותו, מפחדת לפגוע בו והולכת על ביצים. לפעמים זה ממש מרגיש כאילו אני מכבה את עצמי. את הרצונות שלי ואני נשארת מתוסכלת.
אז עכשיו אין לי חשק ולא בא לי עליו.
מה כן בא לך? אני שואלת
בא לי לבכות.
איך הגעתי למצב הזה? איך הגענו אליו ביחד?
‏במקום להתענג בתענוגים הכי גדולים של החיים, להיות בחיבור ובקשר אנחנו בכזה נתק. מהמקום שהוא ידע אותי במלואי הוא לא יודע עכשיו כלום.
את מחוברת לעצמך?
‏מה זאת אומרת?
‏את מחוברת לעצמך? את זוכרת מי את? את זוכרת איזה נשמה גדולה וטובה וחכמה את? את בקשר עם הגוף שלך? את בודקת מה הוא צריך? את מזינה את עצמך במזון איכותי שבונה אותך? את ישנה טוב?
‏את נותנת לעצמך מקום ורשות להרגיש את כל מנעד הרגשות הקיים? את נותנת לעצמך רשות לבטא את הרגשות שלך? את בודקת מה הגבולות שלך ושומרת עליהם?
‏וואו. לא ציפיתי לזה. נראה לי שהתשובה לרוב השאלות היא לא. בטח לא תמיד.

יש לי סוד בשבילך, אמרתי לה. הפעם זה סוד טוב. את נורמלית. הכי נורמלית שיש.
אשמה, בושה, פחד וחוסר תקשורת הן מחלות המין שפוגעות הכי הרבה בחיי האישות. והן נכנסות לכל התחומים. פוגעות באינטימיות הפיזית והרגשית. פוגעות בדימוי העצמי האישי של כל אחד ובדימוי של בן ובת הזוג.
קרה לכם משהו. לא דיברתם על זה. לא לקחתם אחריות. לא היו לכם כלים ללמוד ולצמוח משם. התרחקתם ולמקום הריק בקשר שלכם נכנסו פחדים, האשמות הדדיות, אשמה אישית, בושה, חרטה, ספקות (אולי אם הייתי מתחתנת עם מישהו אחר זה לא היה קורה).
שכחתם את מי שהייתם.
את שכחת את מי שאת. את מה שידעת והרגשת וחווית בגן עדן.
היום את יכולה לבחור אחרת. לבחור בעצמך. בעונג שלך. בגבולות שלך. בתשוקה ובחשק שלך. בזוגיות שלך.
התקררת? מעולה שאת מודעת לזה. עכשיו את יכולה לבחור להתחמם. להבעיר את האש שבתוכך.
זה לא יקרה ביום. גם לא ביומיים. זה כרוך בלמידה ובמסע אישי.
אבל אם תבחרי בעצמך זה יקרה. וזה ישנה את חייך ואת חיי אישך. ואת חיי בנותייך ובנייך.
מה את בוחרת?