רווקות ושמירת נגיעה
כאשר הרווקות מתארכת, דתיים ששומרים נגיעה מתמודדים עם קושי ועם דילמות סביב שאלת המגע. מסקנות מראיונות שערכנו עם שמונה רווקות דתיות שמתארות את הקשיים שבשמירת הנגיעה בגיל מבוגר.
במאמר שעלה במגזין על רווקות מאוחרת אצל נשים דתיות, תיארתי את חווית הרווקות של 8 נשים צעירות, דתיות ורווקות והקשיים בחיים אלה כפי שהן תיארו אותן. במאמר זה אני מעוניינת להעלות נושא נוסף שעלה אצל כולן נושא שמירת הנגיעה.
במסכת אבות מפורטת דרכו של האדם מלידה ועד למיתה בעיניים יהודיות, כאשר ההנחיה היא כי בהיות האדם בן 18, הוא מיועד להינשא, "בן 18 לחופה" . זו ההכוונה וכזו הייתה בדר"כ גם המציאות. כיום גיל הרווקות - טרום הנישואים הולך ומתארך כשההלכות הנוגעות למיניות וזוגיות נשארות במקורן. הלכות שקובעות כי מגע בין אישה וגבר מותר אך ורק לאחר קידושין וטהרה ובמסגרת נישואים.
מגע ובמיוחד מגע אוהב הינו חיוני להתפתחות בני האדם, הן להתפתחות הפיזית והן ובעיקר להתפתחותם הריגשית והנפשית. מה עושים כאשר מגע נמנע מאדם ו/או מאישה בגלל אמונתה/ו הדתית?
השיחות עם הנשים נעשו כדי להבין מה קורה לרווקות שעד גילאי ה-30 וה-40 מתמודדות עם הצורך הטבעי של הגוף והנפש במגע ועם הרצון לשמור על גדרות ההלכה כפי שגדלו עליה? מה קורה לנשים שלמדו מגיל צעיר שמגע עם המין השני הוא אסור ומסוכן? מה קורה לנשים שההלכה גוזרת עליהם שנים ולפעמים עשרות שנים ללא מגע אוהב, מהנה, תומך, מחבק מבני המין השני?
הדבר הראשון שעלה בשיחות עם שמונה הנשים היה שיש הגדרות שונות לשמירת נגיעה.
המונח שמירת נגיעה הינו קיצור של "שמירת איסור נגיעה". מבחינה נרטיבית המעבר מאיסור נגיעה לשמירת נגיעה הוא מעניין. כאמור בהלכה לא קיים המושג שמירת נגיעה אלא איסור נגיעה. המילה איסור משמשת בדר״כ בצורה שלילית, כשמנסים למנוע משהו. לעומת זאת המונח שמירה מציין משהו חיובי, הגנה על משהו, ביטחון. המעבר בין האיסור לשמירה מפתיע ומעניין וניתן היה לראות אותו גם בראיונות. המונח איסור נגיעה לא נאמר בכלל והמונח שמירת נגיעה הוא המונח שבו השתמשו הנשים.
כל הנשים שראיינו, גם אלו שמגדירות עצמן "שומרות נגיעה", אינן מקפידות על ההלכה היבשה האוסרת מגע גם בין בני משפחה. רבות גם חילקו בין יוזמה של מגע בעצמן לבין היענות למגע יזום, למשל לחיצת יד.
כל אחת מהנשים אחזה בתפיסה שונה לגבי נגיעה ולגבי מה מותר ומה אסור מבחינתה. חלקן לוחצות ידיים לגברים, מחבקות בני משפחה, חלקן מקבלות חיבוק מידידים, חלקן כמובן לא שומרות נגיעה וחלקן לא יודעות מה יהיה בתוך קשר זוגי.
מעניין היה לראות כי הנשים סיפרו איזה מגע הן מאפשרות על דרך החיוב, ולא איזה מגע הן לא מאפשרות, על דרך השלילה. בכל הראיונות ראינו כי נשיםהנשים בחרו את ההגדרה המתאימה להן לשמירת נגיעה לאחר תהליך שכלל חשיבה והבנה: "יש כל כך הרבה וריאציות, זאת אומרת מה זה לא לשמור נגיעה ומה זה כן? למשל, כלפי חוץ, משדרת שכן, מעצמי אני לא אבוא ואחבק ו..אם מישהו יושיט לי יד ברור שאני אלחץ לו, אבל אני לא אזום מגע... לפעמים אני מאפשרת לעצמי, אבל לאט. חשוב לי להרגיש מתי זה נכון לי ומתאים לי"..
הכמיהה למגע
הנשים דיברו רבות על כך שהמגע הינו צורך טבעי, דבר בסיסי של בני אדם שההלכה מונעת מהן כנשים.
י' אמרה ש"שמירת נגיעה זה דבר שיש בו סתירה לטבע. שהוא כן משהו שהוא טבעי. מגע זה משהו שהוא דבר טבעי וזה סותר מגע אז זה סותר את הטבע." ח' דיברה על כך ש"מגע זה הדבר הכי בסיסי שלנו כאנשים וזה מקום שהוא נחסך…".
החוסר במגע עם בן זוג מורגש בחייהן של הנשים. מגע עם חברות ומשפחה לא מספק להן את אותו הצורך. בלי בן זוג הן מרגישות שהן לא יכולות לממש את עצמן, את המיניות שלהן, את השאיפה לזוגיות ואת השאיפה להורות. הן יודעות שכוונת ההלכה היהודית לא היתה למנוע מאדם את הדברים האלו למשך שנים ארוכות כל כך – אך השינויים בעולם המערבי ובמקביל קיומו של האיסור, דברים אלו עדיין נמנעים מהן. ניתן לראות זאת בדבריה של המרואיינת ש': "היהדות מעולם לא התכוונה שאנשים יגיעו לגילאי 30 ולא יהיה להם יחסי מין מסודרים, היהדות התכוונה שיהיה לך בן זוג ושיהיו לך יחסי מין גם לצורך הולדת ילדים וגם לצורך הנאה. יש הבנה שזה צורך החיים."
י. תיארה את זה בצורה מאוד חזקה באומרה: "אני חושבת שיש אספקט שלם בחיים שלי שאני מתעלמת ממנו, לא מחוברת אליו, צורך נורא חזק שהוא לא ממולא, יש שם הרבה תסכול מיני, תסכול בכלל, חוסר חיבור עם הגוף, לפעמים שנאה עצמית, שנאה של כל דבר שהוא מיני ופחד מאוד גדול מזה".
שמירת נגיעה כגורם שומר ומגן
לצד תחושת החוסר עקב אי-המגע עם גברים, הנשים תפסו את שמירת הנגיעה כגורם שמגן עליהם ושומר עליהן. חלקן נעזרו בשמירת הנגיעה לבחירה בגברים איתן הן בחרו לצאת. חלקן ראו בשמירת הנגיעה גורם שעוזר להן לא להכנס לבלבול רגשי ופיזי עם גברים, חלקן ראו בזה גורם שעוזר להימנע ממחשבה על דימוי גוף ושומר על המקום שלהן בקשר, והוא אף עוזר לחלקן להימנע מהתמודדות עם הפחד מאינטימיות:
ע. "אני חושבת שזה היה גם ממקום של פחד מאינטימיות, ממקום של לאן זה יוביל, מקומות שלך שאתה מתבייש בהם, כמה אתה שלם עם הגוף שלך, אוהב אותו, ואם יש לי בן זוג הוא חלק מזה והשמירת נגיעה ברגע שיש את זה אתה בכלל לא צריך להתעסק עם כל השאלות המפחידות הזאת".
א."שמירת נגיעה שומרת עליי מלהתבלבל עם גברים שאולי אני לא רוצה להתבלבל איתם. היא שומרת עליי אולי בין הרגש לשכל. רגש ושכל וגוף ופיזי זה שפה אחרת"
נעים ולא נעים: בין אינטימיות לבלבול ואשמה
מגע יכול להיות נעים, מהנה, מענג ואפילו מרפא. יחד עם זאת מגע יכול להיות מבלבל, כואב ולא נעים. גם הנשים תיארו חוויות דומות והיה להן קל יותר לחלוק את החוויות המורכבות יותר וקשה לחלוק את החוויות הנעימות. ע. אמרה כי "המגע הוא טריקי. הוא מצד אחד גורם לתחושת נוחות ואינטימיות אבל היא לא אמיתית". (כי לא מדובר בקשר רציני- ס.ד.) למרות הצורך במגע והרצון לחוות מגע הנשים סיפרו שהמגע יכול להיות מאוד מבלבל ולהוביל למקומות לא נעימים לנפש.
הנשים שהתנסו במגע ודיברו על כך סיפרו על תחושות מבלבלות בהתנסויות המיניות, במיוחד המגע המיני הראשון שנתפס אצלן כחוויה מורכבת ולא נעימה. ההתנסות המינית הראשונה נעשתה אצל חלקן לא מתוך חיבור לעצמן והן הרגישו אשמה וחרטה על מה שהיה. נ. "יש בי משהו שמצטער על זה שזה היה החוויה הראשונה שלי בהקשר הזה". י: "זו הייתה בשבילי חוויה מאוד מאוד מטלטלת. לא הייתי מאוד מחוברת לעצמי תוך כדי… "
ניתן היה להסביר את הבלבול וחוסר החיבור של הנשים במגע הראשון בכמה סיבות:
ניפוץ הפנטזיה – שהגבר הראשון יהיה החתן ושהמגע יהיה בקדושה
כאמור קשר מיני מותר ע"פ ההלכה רק במסגרת הנישואים, מה שמביא לרקימת פנטזיות, חלקן מודעות וחלקן פחות, לגבי הקשר המיני. חלק מהנשים סיפרו שהן מאוד רצו כי המגע המיני הראשון יהיה עם הבעל לאחר החתונה ומתוך קדושה. נ. תיארה זו כך: "ממש הייתה שאיפה שבעלי יהיה החבר הראשון שלי… מאד מאד רציתי לשמור את עצמי".
חינוך לשמירת נגיעה ולמגע מסוכן
הנשים ציינו כי הן חונכו לשמור נגיעה וזאת הציפיה מהן גם בבית. נגיעה מותרת אך ורק לאחר החתונה ושם היא חלק מקשר קדוש שיש לו שלושה שותפים: הגבר, האישה והקב"ה. לכן כל נגיעה בגבר בקשר זוגי שלא במסגרת נישואין אסורה. ניתן אולי להניח כי תחושת האשם בעקבות הידיעה כי יש איסור חמור על המגע השפיעה על תחושותיהן של הנשים ביחס לקבלת מגע. התיאור של י. מבהיר את הקושי: "באים אחרי כל כך הרבה שנים שבהן היה אסור ופתאום מותר ולא יודעים איך וכמה ליהנות מהדבר הזה."
הדיבור על נגיעה בחינוך הדתי מייצר תחושה כי מגע מיני שלא במסגרת הנישאין הוא מסוכן פיזית ורגשית. ח. תיארה את החינוך לשמירת נגיעה כך: "דיברו על זה שלא עושים את זה כי מי יודע לאן נגיע. מתוך מקום מסוכן, לא ממקום מפתח או יצירתי… תיכנסו להריון ותגיעו לקשרים שאתם לא רוצים וזה יבלבל אתכם. אין ספק שיש בזה אמת, אבל זה מצייר את זה בתור מגבלה ולא מתוך מה שנועד לתת לנו משהו."
העדר שיח על מיניות
הנשים הביעו כעס וביקורת על העדר שיח של החברה סביב נושא המיניות. הן תיארו שגם מעט הידע שנלמד נשאר ברמה שיטחית, ושהייתה העדפה להתעלם ממנו, ולהותיר את ההתמודדות, ההבנה וההתפתחות בנושא של האישה עם עצמה. הן מרגישות כי הדיבור על נגיעה הוא ברמה שטחית (לא לגעת כי אסור ומסוכן), שלא מתאימה לרוח היהדות שמעמיקה בכל נושא. הנשים חשו כי יש טאבו על נושא המיניות בכלל ועל מיניות של נשים רווקות בגילאי ה-30 ומעלה. ת. תיארה את הכאב שלה על היעדר השיח כך: "היה לי על זה הרבה כעס גם על הדת ועל החברה הדתית והמשפחה שלי. כאילו על המקום המיני יש כל כך הרבה טאבו. ואני חושבת שזה, זה מהדברים שאני מדברת עליהם אני בוכה אני חושבת זה פשוט עוול. זה נורא. באמת אני חושבת שזה נורא בעיני. אני גם חושבת שזה מנוגד ליהדות. אני באמת חושבת שהקב"ה הביא את הדבר הזה לעולם כי יש לו כי יש לו רצון מהדבר הזה. כי יש לו מקום. אני לא יכולה להיות אישה בלי המיניות שלי."
ההתמודדות הסמכות ההלכתית עם איסור הנגיעה
בקרב הנשים עלתה התחושה שאין ניסיון להתמודד בצורה כנה עם השאלות ש"הרווקות המאוחרת" מציבה להלכה – לגבי הרווקות בכלל ולגבי מגע בפרט. הנשים הביעו בקשה כלפי הרבנים: הן מבינות את הקושי ולא מצפות להיתר הלכתי בנוגע לשמירת הנגיעה, אלא עולה הרצון והבקשה לשיח ולהכרה והבנה של המציאות ואולי גם לסוג של קבלה, הבנה והתייחסות רוחנית. להתייחסות הממסדית, החברתית מביעות הנשים משמעות עמוקה הנוגעת ממש לבריאות הנפשית שלהן. כפי שאמרה י.: "עכשיו עזבו אסור-מותר, דברו על הקושי והמחיר הנפשי שכרוך בזה".
לסיכום
תפיסת הנשים הרווקות לגבי שמירת נגיעה היא דואלית: מחד הן הביעו צורך וכמיהה למגע והביעו תסכול כי זהו משהו טבעי שנחסך מהם בגלל היותן נשים דתיות רווקות. מאידך התחושה שאיסור הנגיעה הוא נכון, מטרתו טובה והוא נועד לשמור עליהן. לצד זה הן הביעו כעס כלפי החינוך והחברה שיחסה לנושא נע בין השתקה לטאבו ומביא אותן – נשים בשנות ה-30 לחייהן – לחיות בלי מגע או עם מגע ועם רגשות אשם. כך או כך, הן הביעו תסכול מהמצב בו הן נמצאות באומרן שלא לחיים האלו התכוונה ההלכה.
הרווקות המתמשכת מביאה את הנשים לשאלות קשות ונוקבות על היכולת שלהן לממש את זהותן הנשית והמינית במסגרת הדת. מצב ביניים זה גורם לנשים להציב את הגבולות בעצמן, תוך ניהול דיאלוג עם ההלכה ומודעות לדרישותיה. חלקן התייחסו להצבת הגבולות העצמאית כתהליך בחירה של "אין ברירה", תוך ניסיון לביטול הקונפליקט.
בשיח על המגע התחושה הייתה שהנשים דיברנו על המגע בצורה פסיבית והיה להם קל יותר לשתף בחוויות והתנסויות מיניות מורכבות ולא נעימות, חלקן אפילו טראומטיות. ממצא זה תואם את מחקרה של פרינס (2012) שבו רואיינו נשים נשואות, דתיות לאומיות, ונשאלו על ליל כלולותיהן (המגע המיני הראשון). במחקר נשים רבות דיווחו על תחושות בהלה, כשלון, חוסר אונים, אכזבה ובעיות בתפקוד המיני.
כאישה וכמטפלת בתחום המיניות והאינטימיות אני תוהה לעצמי האם אפשר למנוע את זה. מה יקרה אם נחנך את הבנות שלנו להכרות ולחיבור עם הגוף? עם ניתן לרווקות בינינו לגיטימציה לחיבור לזהות הנשית והמינית שלהן? מה יקרה אם נחנך למוגנות מינית יחד עם האפשרות לעונג מיני? מה יקרה אם נלמד להכיר ולהתיידד עם האנרגיה המינית, אנרגיית החיים, במקום לפחד ממנה? מה יקרה בעולם אם נלמד לתעל את כוחות היצר שלנו ליצירה הרמונית ושלמה של הנשיות והגבריות שלנו?
אולי ככה מתחילה הגאולה...
